שירי לי ויבאק 2
הסיפור הבא אינו בא להוות המלצה רפואית או תחליף לחוות דעת רפואית ואין להסתמך עליו כשיקול רפואי.
שירי לי ויבאק 2
"המטרה": לידה טבעית בבית חולים לאחר 2 קיסרי חירום ולידת בית אחת.
האמונה: "אני הולכת ללדת ללא ספק, הגוף שלי יודע ללדת"
המהות המתבקשת: "להיות אני עד הסוף"
הסיפור:
מאיפה להתחיל?
להתחיל מהלידה הראשונה? הקיסרית חירום מלחיצה עקב חוסר התפתחות ומצוקה עוברית?
או אולי להתחיל בשניה? כששלחתי תוך כדי התפילות הודעה מה שלומך? וקיבלתי: טשטשטשטש... (טשטוש) אך חוויה מתקנת לקיסרי- לא מלחיץ בלינאדו, כשנה לאחר הראשונה המלחיצה?
או שמא... הלידה המדהימה השלישית שבה היולדת האמיצה עשתה מאמצים עילאיים מבחינה גופנית, רגשית, שכלית וחברתית כדי ללדת... ואני זכיתי להיות אתה שם, ולבכות כשהיא ילדה בפעם הראשונה את ילדתה השלישית...
זר לא יבין זאת, ברור לי, במקרה היולדת הזו היא גם חברת נפש שלי, ולכן אני לא יכולה באמת לכתוב את התהליך שהביא ללידה הזו, שכולל בתוכו זוגיות, אימהות, יחסי הורים וגם חתול אחד ג'ינג'י... מכיוון שאני מאמינה שתהליך הכנה ללידה הוא תהליך נפשי רגשי מתמשך אי אפשר לתאר כל פעם את כל העבודה הרגשית שנעשתה לקראת הלידה, כאשר בעצם היא העיקר.
חשבתי לכתוב על היולדת הזו מאמר בפני עצמו, יקראו לו " פעם לוחמת בקרקל היום לוחמת על זכותה ללדת" מה אתן אומרות? קצת מסגיר את זהות היולדת לקרובות שביננו... אבל כמו שאמרתי לה, בדרך כלל אני לא מנדבת יותר מדי פרטים על עבודתי, תחום מדהים אבל כל כך אישי ופרטי, מקודש וצנוע, שאני תמיד משמיטה פרטים ככל שהם יהיו מרגשים... אבל במקרה שלך- זו מצווה לספר! מצווה!
למה מצווה?
כדי שנשים הרות ילמדו לשאול, ללמוד, לדעת ולהחליט.
מה האפשרויות העומדות בפני?
מה בטוח?
מה חוקי?
מה מסוכן?
ומה האחריות שאני לוקחת על עצמי (ורק על עצמנו- הזוג) בין אם אני מחליטה ללדת בקיסרי אלקטיבי (מתוכנן) בין אם אני מנסה ללדת בבית חולים, בבית, עם/ בלי עזרה, עם/ בלי התערבות.
וכל השאלות האלה מעלות גם הרבה שאלות פנימיות יותר- מה האמונה שלי ביכולות שלי? מה מידת התמיכה מהסביבה שלי? ועד כמה אני זקוקה לאישור ולתמיכה כזו? ולמה? ממה אני חוששת? מה באמת מסתתר בעומק של החשש הזה? ועוד כהנה וכהנה שאלות נוקבות, אך מעצימות.
נחזור ליולדתנו החביבה... והמתוקה תאמינו לי.
הריון רביעי, מה עושים? לידה שעברה הייתה מה שנקרא בשפתנו "מתאבדת" על זה _(חס ושלום), אבל הכוונה היא שזה קורה, משקיעים בזה את כל הזמן הנדרש, ההתעסקות, הטיפולים, האנרגיות, הבירורים והכספים!
וזה קרה, וזו הייתה חוויה מדהימה, תברכו אותי שאזכה להעלות גם אותה... כאן בבמה הזו...
והפעם, יש כבר פחות פנאי וצורך להתעסק עם הלידה... את כל הבירורים כבר עשו בפעם שעברה.
ללדת- זה בטוח אין שאלה. איך בדיוק ואיפה? המממ...
מחשבה.
אלי למפגש הכנה ראשון הגיעה בטוחה ובוטחת, עשינו הרפיה, בירור הרצון (תכנית לידה), בירור המהות (המקום הרגשי שאני רוצה להיות בו בלידה...)
אפילו עשיתי הדמיה ושיחקתי אותה אשת צוות שמקבלת אותה ושומעת שהיא אחרי 2 קיסרי- הרי יש התמודדות. כשהיא יצאה ממני אמרתי "וואוו היא מוכנה ללידה", זה לא קורה לי בד"כ. לרוב נשים שאני מלווה, אם הן לא עושות קורס הכנה אני מרגישה שתמיד הייתי יכולה לעבוד איתן עוד אם היה עוד זמן... תמיד יש מה להעמיק ולחזק.
הפעם- הרגשתי וואלה סבבה.
טוב...
הזמן עובר, המועד מתקרב...
היולדת ובעלה הלכו לבדיקה (פרטית), אצל רופא- לבדוק את הצלקת, את המנח, את גודל התינוק, כמות המים וכדומה...
וזה, ברוך השם הציף דברים.
איך נדע מתי לצאת?
מה נעשה אם בית החולים לא יהיה כל כך גמיש ומעוניין לחכות ולנסות...
ומה בכלל המדיניות של בית החולים אליו הם הולכים לגבי לידה אחרי 2 קיסרי?
מדובר בשבוע 39.
היולדת- "אני יולדת. ! . "
הבעל- "את יולדת, אני רוצה להיות בטוח ומכוסה מבחינת נהלים"
התומכת- "איך לא חשבנו על זה עד עכשיו?"
השם יתברך- שולח שליחים, מסובב גלגלים ופותח את כל הדברים שצריכים להיפתח לפני שאפשר להעניק חיים.
קיבלו פגישה עם רופא מומחה במחלקה ותודה לשערי צדק וד"ר מזעקי על האוביקטיביות, יש אישור לנסות, או כמו שקראנו לזה "מונקאטש פספורט" (מהסיפור של קרליבך למי שמכירה) גרין כארד קיצר.
זהו.
אפשר ללדת.
או שמא?
סוף החופש הגדול, חם, הילדים מתפסים על מערכת העצבים והטורים עולים.
הרפיה, התבודדות, יוגה לקראת הלידה- מי? מתי? איך?
ניסתה פה ושם, "גנבה" כשאפשר...
התאריך המאושר עבר,
היא מתעוררת בלילות וחושבת "זה זה? זה לא זה?" וגם אני מתעוררת בלילות (בנוסף להנקות) ובודקת שוב- יש שיחה?
מתי זה כבר יקרה?
מכירות את חודש תשיעי? מכירות לעבור את התאריך? מכירות את "אני רוצה ללדת!"?
כנראה שהתינוקת המתוקה חיכתה לברכה של הרב עובדיה,
שבוע בדיוק אחרי התאריך הבעל ראה באותו יום שוב ושוב תמונות של הרב עובדיה זצ"ל במקומות בלתי צפויים, היולדת (אחרי שכבר טבלה לסגולה, קנתה חולצות תלבושת לילדה, ציוד בית ספר, ביקרה בשמואל הנביא...) החליטה שהערב היא יוצאת להתאוורר וגם לבקר בציון של הצדיק.
יום למחרת בשעות הצהריים היא מספרת לי "נראה לי שזה מתחיל", "אבל אני לא בטוחה"... וככה היה כמה שעות, חושבת שזה זה אבל לא בטוח.
בשלב מסויים הצעתי לה שתעשה את התרגול של חודש תשיעי, שלב לטנטי ארוך של שעות בלידה חוזרת יכול להצביע לנו על מיקום לא מדויק של התינוקת באגן כמו למשל מסתכלת קדימה (OP) או מסתכלת עם הפנים כלפי חוץ... תנסי...
עשתה, תלתה כביסה, נחה... ועדיין, לא מפסיק ולא מתגבר...
אני חשבתי שלא כדאי לעשות זירוז, בד"כ לגוף יש את הזמן והתהליך שלו, כל עוד מרגישה טוב ומרגישה תנועות מהעובר כרגיל, ואין סימנים המאותתים על חשש כלשהו למצוקה עוברית, ובמיוחד עם צלקת משתי ניתוחים לא הייתי רוצה לדחוק את הרחם למאמץ מוגבר כשהוא עוד לא מוכן לכך...
אולי זה לטובה שזה נבנה.
במהלך הלילה אנחנו מתכתבות, באיזשהו שלב בסביבות 04:00 היא שולחת לי הודעה אולי תבואי לנסות זירוז או משהו?
אומרת ברכות השחר ובאה...
מזל שבנוסף להיות יולדת וחברה היא גם שכנה...
אני מגיעה, ציר, אני תומכת, 5 דק' עוד אחד, עוד אחד...
איזה זירוז יא חביבתי?
נשימות, תנוחות, חם לי קר לי, מזגן, תכבי, שמיכה תעיפי... מים יורדים, קדימה אנחנו תיכף יוצאים.
בעלה מכין לה קפה שחור חזק (סגולה היא לא באמת צריכה לשתות אותו) ולי קפה רגיל,
הקפה מגעיל, מסכנה אני מרחמת עליה בלב, בעלה לא יודע להכין קפה... דווקא לא מתאים לו, מרוקאי, פיכס אני שותה את הקפה ומהרהרת בכמה שנהייתי מפונקת כשאני מחכה לה מחוץ לדלת השירותים.
"יופי אפילו שתית את הסגולה בסוף הוא אומר לה..."
מסתבר ששתיתי את הסגולה... ואל תשאלו למה קפה שחור חזק מגעיל בלי סוכר זה סגולה, כי אין לי מושג.
איך נדע מתי לצאת? הייתה שאלה כזו?
נדע...
הנה עכשיו יוצאים, בדיוק עכשיו.
הדרך עוברת, שיעור תורה מתנגן לו, על בטחון ואמונה, שאנו בניו האהובים של ה' והוא רוצה להעניק לנו הכול, רק שנדע לקבל בלי שאלות.
היולדת נהנית, אני קצת לא מאמינה שאנחנו לא שומעות מוסיקה בדרך ללידה, אבל זורמת, זו הלידה שלה... דווקא מתאים הדיבורים לזמן, ועוד בחודש אלול.
מגיעים, עוד לפני שפתחנו את הדלתות היא מנופפת שלום לאחות שנראית מגיעה למשמרת.
רק את יקריתי יכולה בצירי כמעט לחץ לנופף לחברה... היא מגיעה אלינו (האחות החברה) עם כיסא גלגלים, נראית שמחה בחלקה בסיוע ללידה... דוחפת לכיוון המעליות,
המעלית נפתחת, מלאה אנשים, "לא" "שיהיה ריק שלא יהיו עוד אנשים" היא מבקשת. "אין ברירה" האחות אומרת ומגלגלת.
"אל תסתכלו עלי, אני לא כאן" אומרת היולדת לקהל הספק המום ספק עמום...
"תשלחו איזה הודעה בווצאפ בנתיים".
המעלית בנחת שלה לא יודעת שיש כאן יולדת עוצרת בקומות, פותחת הדלתות...
והגענו...
לפני היציאה הזקן הספרדי מברך אותה איזה ברכה פשוטה מלב משתתף
היא עונה "אמן"
יופי פחדתי שהיא תצעק עליו "אמרתי לא להסתכל!!"
מתגלגלים למחלקה, העמוסה לעייפה, "יולדת בלידה רביעית" "לוחצת" "תקבלו אותה בקשה" ומגלגלים אותנו לחדר לידה בקבלה- מכירות את זה? חדר שהוא לבדיקות וכו אך עם וילון ודלת, בשעת הדחק אפשר ללדת שם.
עולה על המיטה, יפה הבעל פותח תיק... מתחילים ליילד ואז: "לידה רביעית? כל הלידות היו רגילות? תקינות?
שניה של שקט
נו...
"לא
, היו לי שני קיסרי, לידת בית, ועכשיו...
שתי פיות של שתי מיילדות נפערים, האחת מתגברת על ההלם ומתחילה לצחוק אבל ממש ולעדכן צוות, השניה נראית בחרדה, היא נלחצת... קצת צועקת "מה?! 2 קיסרי?" והיולדת עונה לה בקול דומה לשלה "יש לי אישור מד"ר מזעקי!!"
"בסדר, אומרת המיילדת אבל את לא יולדת פה- אני לא מיילדת אותה בקבלה, תכניסו אותה" אבל אויה אין לאן, אין חדר לידה פנוי.
ובכל זאת, מוצאים, חדר 51. אני מגיעה מהצד השני אך רואה פנים שאינן של יולדתי, פדיחות, סוגרת את הדלת, בודקת שוב, אין מצב שאני טועה. ועוד פעם הפנים הבלתי מוכרות האלה על מיטת הלידה, מה קורה כאן?? יוצאת. עד שאני שומעת את ההמולה מגיעה לתוך החדר ואז אני נכנסת ולוקחת עוד צעד ומבינה, בחדר מחולק ע"י וילונות.
היולדת שלנו היקרה הגיעה ממש מתקדמת, ממש ללידה, הראש כבר ב+2 ספינה, שזה אומר כמעט בחוץ, היא עוד לא במחשב , עוד לא פתחה וריד, עוד לא ועוד לא... החדר מתמלא בנשות צוות כמו כוורת דבורים וורודה הן מזמזמות סביבה, זו פותחת וריד, זו מתחקרת, זו כותבת, זו בודקת... רופאה אחת בכחול והנה עוד רופא מוחה נכנס בכחול... והיולדת רק צריכה ללדת.
במאמר מוסגר: כאן המקום לחזור ולהגיד, הסיפור הזה לא בא להיות המלצה רפואית, להגיד "תעשי או לא תעשי" "יש סיכון או אין" ובטח שאני לא אשת רפואה מוסמכת לקבוע דברים כאלה, תפקידי הוא לתמוך ביולדת או בזוג בלידה ולא להחליט עבורם החלטות. תמיד תלמדי ותדעי, אפשר להסתכל על כל לידה כ"סיכון" על כל לידת בית או בית חולים ובטח שעל לידות עם מורכבות מה שנקרא בשפת בתי החולים "לידה בסיכון מוגבר" ואיזה "סיכון" שאת לוקחת, תיקחי על אחריותך ובידיעתך. לסיפור הזה היו שיקולים רפואיים שלא הרחבתי בהם כאן, מפאת שיש הרבה מקורות ואין זה המקום, זהו סיפור חווייתי רגשי, שאינו כרגע דן בשאלה- האם מחשש לסיכון מוגבר לקרע ברחם בלידה לאחר קיסרי כדאי לכתחילה ללכת לניתוח או לפחות לנטר ולעקוב אחרי הלידה מהשלב המוקדם ביותר או שמא המעקב המוגבר וחוסר התנועתיות והחופשיות של הגוף והרגש מגבירים את הסיכון להסתבכות הלידה, מובן שצריך להתייעץ, להבין ולפיכך להחליט איך ואיפה ללדת. ובכל מקרה ראוי ונכון להיות במעקב אחר תנועות ודופק התינוק לאורך ההיריון והלידה.
טוב, כרגע גם אם ללידה הקודמת לא היה אישור רפואי, התינוקת רוצה להיוולד.
היולדת הגדירה בצורה ממש יפה ונעימה לצוות "סליחה, אני לא רוצה להתנגד, אני רוצה לזרום אתכם, רק תהיו עדינים בקשה ותיידעו אותי לפני שאתם בודקים/עושים משהו מה קורה" זה היה פשוט מדויק ומדהים, הצוות קיבל והאוויר הייתה גם אם מעט טעונה, טובה.
לפתע בחסד נעלמו כל הכוורת ונשארה מיילדת אחת. חמודה, טובה נעימה, שבאמת רצתה לעזור. בבית חולים, לפחות במקרה הזה, "בסיכון מוגבר" אין אפשרות ללדת על הברכיים, למרות שהתינוקות קצת יצאה וחזרה יצאה וחזרה, היולדת לא יכלה להסתובב לברכיים ואחכ המיילדת לימדה אותנו שזה בגלל שהיא צריכה להסתכל כל הזמן על הצורה של הרחם בזמן הצירים... בכל אופן היולדת שלנו הייתה גיבורה, היא אמרה לי "יו אני לא מאמינה שאני יולדת כמו ב"בייבי בום"!" ובסוף נולדה לה תינוקת מתוקה מתוקה... גדולה סביב ה3.850, ומה באמת הסתכלה למעלה... זאת אומרת הייתה במצג OP, במהלך הלחיצות המיילדת כבר קלטה את זה, ובכל זאת יש נהלים (אחרת באמת היה כדאי להחליף תנוחה כי במנח הזה הראש תופס יותר מקום ביציאה וראי מאמר על ביסוס התינוק באגן). אבל היא עשתה את זה כן כן.
אז נכון, זו אולי לא הייתה לידה "פסטורלית" במחלקה שקטה עם ציוץ ציפורים, בכריעה או בעמידה ורק אחרי שמתחבקים עולה השאלה "כל הלידות היו רגילות"? "אה לא, אבל יש לי אישור לנסות..."
ובכל זאת זו הייתה לידה אמיצה, לפעמים מצחיקה, דורשת, מחזקת ומדוייקת. ובאמת בדיעבד חשבתי שהעומס (המטורף) במחלקה אולי היה רק לטובת התינוקת בסופו של דבר... היה מספיק צוות כדי להתייחס ולטפל אך לא מספיק צוות כדי "לנשוף בעורף" של היולדת לאורך כל הלידה.
מעריכה את הצוות מאד, וברור לי שהם עושים הכול לטובת היילוד והיולדת.
ברור לי שהסיפור הזה מעורר רגשות מעורבים, מצד אחד על לקיחת אחריות, על סיכונים (ומה אם... חס ושלום) ומצד שני על אומץ וביטחון בה', על שאילת שאלות של סיכונים נוספים, כאלו שהם פחות מתוקשרים, על בטחון עצמי לעמוד מאוחרי ההחלטות והחישובים. אך הסיפור הזה הוא גם סיפור על זוגיות, על התפתחות רגשית, על חברות, ועל אחות קטנה שהצטרפה בחסד עליון בבריאות איתנה למשפחה.
ותודה לה' על הכל.
הסיפור אינו בא להוות המלצה רפואית או תחליף לחוות דעת רפואית ואין להסתמך עליו כשיקול רפואי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה