שלווה בהפתעה/ הלידה היפה של פייגי לידה שביעית
שלווה בהפתעה/ הלידה היפה של פייגי
בעצם אני מכירה את אימה, היא פנתה אלי כדי לקבוע מפגש שבו אלמד אותה טכניקות לתמוך יותר נכון בבנותיה, אותן היא מלווה תמיד ללידות, ולקראת הלידה הזו הקרבה של פייגי.
הסכמתי בשמחה והצעתי שהיולדת תצטרף גם היא אם מזדמן לה, כך נוכל להתאמן ממש בפועל וגם להרוויח לימוד שלה, נוכל גם לשמוע מהיולדת איזו תמיכה רגשית היא צריכה ובכך לכוון את האם גם לשם.
האם אמרה שהיא תשמח אבל לא בטוח שביתה תוכל להגיע כי כבר קשה לה מאד, היא גרה קצת רחוק ממני ומאד קשה לצאת והנסיעות וכו'. קבענו ערב בהמשך השבוע.
לשמחתי פייגי הגיעה עם אימה, התיישבנו יחד והתחלנו בהקדמה, על מה נדבר, ומה ננסה ללמוד, יש לנו רצון בעצם ללמד את אימא איך לעזור יותר ולשם כך צריך להבין את תהליך הלידה, את ההתמודדות הרגשית המשפיעה על התקדמות התהליך, טכניקות שונות מעולם הרפואה המשלימה לקיצור משך הלידה ולהקלה על כאב ותרגילים לשימוש בחודש תשיעי ובלידה עצמה לביסוס טוב ונכון של התינוק ולקידום תהליך הלידה.
כאשר התחלנו לדבר על תרגילים הבחנתי שפייגי מתכווצת במקומה, שאלתי אותה בנושא, גיליתי שבעברה של פייגי (כמו של כל יולדת בלידה חוזרת) מסתתרות כל מיני חוויות, חלקן מעצימות יותר וחלקן פחות, גיליתי גם שהלידה האחרונה הייתה טראומטית ושלא נעשה עיבוד חוויית לידה לאחריה, מעבר ללידה האחרונה שהייתה קשה ומסובכת היו עוד מגוון של נק' שיכולות להוות בסיס לאמונות לא תומכות לידה טובה ומעצימה.
התחלנו לדבר, נכון שאימא רוצה לעזור בלידה אבל עם מערכת אמונות שליליות לגבי הלידה הקרבה יהיה מאד קשה ללדת, ולכן התחלנו עם ההכנה הרגשית, עבדנו עם קלפים, עם משפטים ועם היפוך התנגדויות, היה לי מאד חשוב שהדברים יבואו ממנה, ולא רק ממני. הזמן עבר מהר, וציפורה החליטה להישאר בסביבה ולהיפגש שוב מחר בבוקר, עם אימא ואיתי.
בבוקר הן הודיעו על איחור, כשהגיעו הסבירו שפייגי ישנה כל כך טוב ושליו שאימא פשוט לא רצתה להעיר אותה, שמחתי, כבר כמה זמן שהיא לא מצליחה לישון ולהירגע, היא הייתה מאד רגועה והמשכנו לשוחח מעט לגבי אמונות לקראת הלידה. אחר כך דיברנו גם על המבנה הפיסי של הרחם והאגן והמערכות שמסביב, הראנו ממש תרגיל אחד או שניים כדי לא להעמיס ולא להעצים את החוויות שזה נקשר איתן מהעבר. ואז גם דיברנו על עניינים טכניים כי פייגי הרגישה שהיא מאד רוצה שאלווה אותן גם אני בלידה הקרובה.
נפרדנו בהרגשה טובה, אני שמחתי להכיר אישה צעירה ומיוחדת עם עומק וכנות, רצון לשינוי ואומץ להתמודד גם עם חרדה ופחד. התרגשתי ממסירות אימה שכל כך חשוב לה, ומעניקה לביתה כזה ביטחון ונוחות לצידה. התרשמתי מהפתיחות ללימוד ולקבלה של שתיהן ושמחתי שגם הן יצאו בתחושות טובות וה' סייע בידי לעזור.
ובכן, פייגי לא ילדה מוקדם כפי שחשבה, אלא להיפך.
האמת, כשהיא יצאה ממני היו לי שני הרגשות, בלתי ניתנות לביסוס כמובן, האחת שהיא לא תלד בימים הקרובים והשנייה שתהיה לה לידה נהדרת, שהיא תצליח להיות בדיוק כפי שהיא הייתה רוצה לייחל: רגועה ושלוה במהלך כל הלידה.
התחושה הראשונה הייתה בעצם סתם תחושת בטן, ועם בטן כמו שלי של חודש שביעי לא מתווכחים!
האמונה השנייה שלי בוודאי הייתה מושפעת מקורס שלמדתי בעצמי באותה תקופה כחלק מהעשרת ארגז הכלים שלי לתמיכה רגשית ביולדות שאני מלווה וכהכנה ללידה הרביעית שלי שהייתה צפויה חודשיים לאחר לידתה של פייגי.
בשבוע שלאחר מכן לציפורה היו צירים חזקים שהתחילו והפסיקו מספר פעמים, היא החליטה ללכת לבדיקת אולטרסאונד אצל תומכת לידה שבודקת אם יש סיבוך בחבל הטבור (כריכה אחת או יותר) או במצג העובר.
ואכן בבדיקה נצפה שחבל הטבור כרוך פעמיים סביב הצוואר באופן הדוק ביותר, הן עשו תרגילים לשחרור ושינוי, רמת האדיקות השתחררה וכמעט סיבוב שלם של חבל השתחרר, אך לא כולו. פייגי קיבלה הנחיות לתרגול בבית ולזמן הלידה עצמה, אני שוחחתי עם הדולה העמיתה כדי להבין יותר לעומק את המצב.
יום למחרת בסביבות חצות היום הטלפון מצלצל, על הקו בעלה של פייגי. תמיד שזה הבעל אני יודעת שכמעט בטוח שזה זה ושאני צריכה לצאת ובכל זאת שואלת כמה שאלות כדי לנסות לקבל תמונת מצב.
זה זה, אני יוצאת.
מגיעה עם האימא לדירה, היולדת למעלה, קצת מודאגת מזה שהצירים קצרים, אבל נורא כואבים ולכן קראה לנו. אני מתחילה "לסדר אווירה", מעמעמת קצת יותר את האורות, מפעילה מוסיקה נעימה, מדליקה מבער עם שמנים אתריים שמרגיעים ומורידים חרדה, ציפורה מאד רצתה כדור אז הבאתי, נותנת אותו לאח בקומה למטה שינפח, קצת מדברות, קצת מרפות, כמה צירים של הרגעה ונכנסות לאמבטיה.
אחד הרגעים של הלידה: אמבטיה חמימה ואפלולית, פייגי כל כך יפה, נראית כמו נערה, נושמת בכל ציר, שמן תפוז על השפתיים, דיבורים מרפים ומקדמים, היא: מה יהיה? אני: "כל ציר יהיה טוב, כל ציר נתמודד אתו", "איך עכשיו? טוב לך?" היא:" בגדר הנסבל וניתן להתמודדות, מרגיע, נעים בבית, ממש פחות כואב אבל..." אני: "אין אבל, עכשיו טוב, יש הבדל עצום בין ניתן לסבול לבין כיף ומרגיע, תדייקי." היא: "נעים, הכי טוב שיכול להיות".
אני:" יופי, בואי נהנה מהעכשיו, את מתקדמת נפלא, את ממש רפויה, את מצליחה להיות בדיוק כמו שרצית רפויה ורגועה בכל ציר וציר". היא: "איך נדע מתי לצאת?" אני: "אנחנו נדע בדיוק מתי לצאת..."
היא, אחרי מספר צירים "נראה לי שירדו לי המים". "בסדר בואי נרגע נעבור את הציר ונבדוק, מדליקים את האור, כן, ירדו, ואיתם הפקק הרירי , נהדר, היא "אוי אבל עכשיו זה יהיה הרבה יותר כואב, צירים בלי מים זה כואב", ואני: "לא נגמרו לך המים, יש לך מספיק מים והם כל הזמן מתחדשים, זה רק סימן שאת מתקדמת נהדר, אנחנו נשחרר עכשיו את האמבטיה כמובן כי לא יושבים במים עומדים לאחר ירידת מים, כווני לך את זרם המים לטמפרטורה נעימה, תכווני אותו על האזור שהכי נעים לך אם יגיע ציר, אני מיד מגיעה".
מעדכנת את האם, שתעדכן גם את הבעל, וכנראה שתכף יוצאים, מארגנת את השטח לייצאה של ציפורה מהאמבטיה. יוצאות לחדרה, המאורגן עם מזרן פעילות וכדור לידה, מערכת מוסיקה ותאורה שהיא אוהבת ובכל זאת המעבר מהאמבטיה לבחוץ דורש קצת פעילות של המח הימני, זה שחושב... זה שמשבש את הלידה לפעמים, הרי תיכף נצא באיזשהו שלב והצירים מתחזקים צריך לחשוב מה היא לובשת, ושיהיה גם נח, צריך לוודא שהכל נמצא במזוודה, ואיך נוסעים? אני מנסה לתמוך בצורה שהכל יקרה כמה שיותר לאט, נוח ורגוע, מתי נצא? תכף, יותר חשוב לי איך נצא, זאת אומרת באיזה הלך רוח, בלי היסטריה, חשוב לי שהיא תצא רגועה, אנחנו לא נקפוץ מהאמבטיה לאוטו, הרבה עבודה רגשית, נשימה, תמיכה מילוליות, התארגנות ותוך כדי כמה צירים על שש וכמה על הכדור עם לחץ בגב, פייגי מאד מחוברת אל התחושות בגוף שלה ואני שמחה, היא מספרת שמרגישה את האגן האחורי מתרחב (טבעת האגן נפתחת כאשר התינוק יורד ומתבסס יותר ויותר).
החלטנו לנסוע באמבולנס שעליו נוהג בעלה הפרמדיק, זכות שנויה במחלוקת בעיני פייגי אך בעצם אם היא לא מחויבת לשכב מאחורה מה זה משנה אם הוא או מונית, ובנוסף יש את היתרון שבמקרה הצורך יופעלו הארות המהבהבים והקולות המצפצפים.
נחמד בנסיעה פחות או יותר, קצת זמן של בעל ואשה לקראת לידה, אני ואימא מאחורה.
הצירים כואבים בישיבה, הפקקים של שעה חמש נראים באופק, הצ'קלקות מופעלות ואנחנו מגיעים בכניסה מכובדת לבית החולים.
המים ממשיכים לרדת ופייגי בוחרת לעלות לחדרי הלידה בישיבה על כיסא פרמדיק מהאמבולנס, היא מתיישבת, אני מגלגלת אותה, בעלה סוחב את המזוודות ואימא לצדנו, כמובן שלא בודקים אותנו בכניסה, הדלתות נפתחות לפנינו, במעליות איש צוות ביה"ח נותן לנו מעלית ריקה וסוגר אותה, אנחנו ממריאים...
כשמגיעים ככה לחדרי לידה מובן שמדלגים על ה"טריוז" (הקבלה של מיון יולדות) כי אי אפשר להיכנס אליו עם הכיסא, גם "צירים חזקים, לידה שביעית" הוא כנראה משפט קסם ששולח אותך ישר לווילון עם מיילדת.
הגיע הרגע, רגע הבדיקה, יש משהו ברגע הזה שעדיין קשה לי אתו, כאילו התשובה של הבדיקה הפנימית שתעשה עכשיו המיילדת קובע מה מצבנו, איך הלידה התפתחה וכמה, ואיך היא תתפתח, כמה זמן עוד נשאר ובעצם מה המצב הנפשי עכשיו של היולדת, מאוכזבת/ מאושרת/ מיואשת וכו... האמת היא שזה לא כך, יש מדד להתקדמות הלידה ויש "לפי הספר" אבל בפועל כל לידה היא משהו אחר לחלוטין, יש לידות שמשנות את קצב התקדמות הפתיחה בנקודה מסוימת, יש לידות ש"נתקעות" על מספר מסוים ויש לידות שמתרחשת בהן "קפיצת הדרך" מנקודה אחת לנקודה אחרת הרבה יותר מתקדמת. בכל מקרה, מה שכן משפיע על התקדמות הלידה הרבה יותר מידיעת מצב צוואר הרחם הוא תחושת היולדת, האם היא רגועה? האם היא נושמת? האם היא בטוחה ונתמכת? מה זה משנה לנו כמה ס"מ בדיוק צוואר הרחם פתוח? בעצם זו איזושהי הערכה, היכן היא נמצאת בלידה, כמה עלינו למהר להעביר אותה לחדר לידה או להכין אפילו ציוד לקבל את התינוק כאן עכשיו, יש לבדיקה איזושהי חשיבות, האם הצירים חזקים מאד אך הצוואר עדיין סגור וקשה והראש גבוה? מכך אולי נוכל ללמוד שמשהו קשה לתינוק, שמשהו במצג לא נכון, שיש צורך בשינוי התנוחה וכדומה...
בכל מקרה הגענו לווילון שלנו, בוודאי לא נשאר כאן הרבה ובכל זאת... מוניטור קבלה וכו', אני מוציאה את המוסיקה, מארגנת אווירה קצת נעימה יותר, שולחת את אימא לקנות לבת שתיה, היא כבר עובדת יפה כמה שעות בלי לאכול ולצרוך אנרגיה חוץ מכמות לא נכבדה של מים... אחראית משמרת מוכרת ואהובה, מיילדת אישית מתעניינת בהרכב המעניין שלנו, משפחה חסידית, מוסיקה ברקע סיטאר מרגיע, בעל, דולה, אימא... מסתבר שהיא מכירה את המשפחה ולא סתם, אבל לפייגי לא כל כך נעים בשכיבה, מסקנת הבדיקה: מים מיקונאליים פתיחה של שלוש וחצי. אכזבה? אני לצדה, לוחשת לה באוזן: שטויות זה לא אומר שום דבר, ברוך ה' הלידה שלך מתקדמת מקסים, ברוך ה' את נכנסת לחדר לידה ויולדת, תנשמי, כל ציר מקדם אותך... ואני לא סתם אומרת, אני מאמינה בזה בלב שלם, היא מתקדמת נהדר, מתרחשים כמובן עוד דברים המחלקה תוך כדי, ואנחנו עובדות על הרפיה, רופאה תורנית נכנסת, שוב שואלת, שוב בודקת, כמעט חמש, ופייגי חייבת להיכנס לחדר לידה כי המים מיקוניאליים, אין לחץ או הפחדה מהעובדה הזו, היא רק משחקת הפעם לטובתנו,
מנהלת המשמרת מקדמת עניינים כמו שרק היא יודעת ואנחנו מוצאות את עצמנו בחדר לידה חדיש ומקסים, לא גדול מדי, לא קטן מדי, עם ציפורים יפות מעל המיטה. ברוך הוא וברוך שמו, הצירים מתגברים, המיילדת המקסימה שלנו מגיעה, נהדרת, מציגה את עצמה, מרגיעה, מחכה בזמן ציר, ולא ממהרת לשום מקום. שקט, וציפורה עובדת בכל ציר, המיילדת מביאה כדור, כיסא לידה, זורמת, תהיי איך שאת רוצה במוניטור, רק אי אפשר מקלחת בגלל המיקוניום, בבדיקה פייגי כבר הגיעה לשבע, תנשמי, את רואה, את מתקדמת נהדר, הראש יורד, הראש יורד ברוך השם הראש יורד, הוא כבר לא גבוה והוא בכלל לא "בשמיים" כפי שחששו בני הזוג עקב ניסיונות העבר... הלידה הנהדרת שלך בדיוק כמו שרצית פייגי, את נשארת רגועה לאורך כל הלידה.
איך זה שהפחד יותר כואב מהכאב? הפחד יוצר את הכאב, הכאב מגביר את הפחד... זה נקרא מעגל פחד−לחץ−כאב אבל על זה במאמר בנושא, לא כאן בסיפור של פייגי.
היא מרפה, ממשיכה לעבוד עם הגוף שלה, להקשיב לו, על הכדור, אח"כ על הצד במיטה מבצעת את התרגילים, על המיטה בחצי ברך חצי כריעה... מתקדמים, כבר מגיעים צירים עוצמתיים והיא רוצה ללחוץ, המיילדת בודקת, אנחנו עוד לא בפתיחה מלאה אבל זה בסדר, תעשי מה שהגוף אומר לך, בגלל שהראש עוד לא ירד לגמרי אין חשש להפעיל לחץ מאסיבי על צוואר סגור, עם דחיפות מתונות הראש ירד ויפתח את הצוואר, לאט לאט, רק בזמן ציר, ואנחנו ממשיכות לנשום, בזמן הציר התרכזות הורדה של התינוקת, בין הציר הרפיה, הרפיה עמוקה של כל הגוף, איזו מיילדת נפלאה לוואי שכולן יהיו כמוך! איזה נפלא שלא נכנס שום איש צוות, לא ל"סיבוב" לא ל"בדיקה" לא ל"עזרה", כלום, השגחה פרטית, אימא מראה לה את התמונות של הרב'הס, רואים שהן עברו אתה הרבה, ופייגי מבקשת לשמוע את הניגון של הרב'ה שנשכח באמבולנס, הבעל יורד להביאו, ואנחנו ממשיכות עם שמנים, רפלקסולוגיה, תפילות, לחץ במקומות הנכונים על עצמות האגן בזמן הציר... הניגון מגיע, ואתו התינוקת, היא כבר ממש קרובה, פייגי רוצה תמונות והבעל מתחיל לצלם במצלמה שלה, המקצועית. אין מה לומר זו באמת לידה מיוחדת, ופייגי המדהימה מדברת אתה, הכי יפה בעולם, "בואי אלי בייבי, אני מחכה לך כבר כל כך הרבה זמן, ה' תן לי כח", והוא נותן, היא נפלאה התינוקת הזו, והאימא הזו, והמיילדת הזו והסבתא הזו וגם הדולה הזו... התינוקת מציצה, מוציאה ראש ואחרי ציר מחליקה החוצה לגמרי, ומיד הולכת לאימא, שתהין מתכסות יחד מתחבקות, נראות טוב, מרגישות טוב... זמן נפלא. פייגי כל כך שמחה, כולנו. התינוקת יפיפייה, דומה לפייגי בעיני, מנסים לראות למי היא דומה, שמות של האחיות נאמרים והגעגוע והשמחה גוברים... לידת השיליה, והתינוקת עוד עליה, צילומים, טלפונים, מבשרים לכולם, בכל זאת לידה בשבוע 42 זה משהו שגורם לציפייה ודריכות של כל המשפחה... הנרחבת... ואח"כ היא רוצה לינוק, ועושה זאת בקלות יוצאת דופן, כאילו תמיד ינקה, ברחם...
פייגי מברכת אותי, שתהיה לי לידה כמו שלה, רק פחות כואבת.
אני מודה לה, מודה לה', ומלאת שמחה וסיפוק, אם היולדת יכולה מיד אחרי הלידה שלה לברך אותי בלידה כזו, אז אין לי מה לומר, כנראה שהייתה לה חוויה טובה.
בעזרת ה' פייגי, שאני אזכה להיות בלידה שלי רפויה ומשוחררת,
שאני אזכה להקשיב לגוף שלי ולחכמה שלו שמנחה אותי כל הזמן וכל ציר,
ושאני אזכה שתפילותיי יתקבלו ואהיה בלידה בתודעה ובמהות שאני מתפללת להיות בה.
אני, וכל יולדת, בת של מלך, בת של האימהות הקדושות שלנו, בת של יולדת.
היצירה שהכינה ציפורה לאחר מפגשי ההכנה שלנו ולקראת הלידה:
היצירה שהכינה ציפורה לאחר מפגשי ההכנה שלנו ולקראת הלידה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה