"בפעם הראשונה מרגישה שהיא נולדה ולא אני ילדתי" לידתה השלישית של שרי, והראשונה במחלקת יולדות.

"בפעם הראשונה מרגישה שהיא נולדה ולא אני ילדתי"

לידתה השלישית של שרי, והראשונה במחלקת יולדות.

תהליך ההכנה:
כששרי פנתה אלי בטלפון אני הייתי אחרי לידה, אולי חודש אחרי לידה, בעצם בחופשת לידה... התאריך של שרי היה קצת לפני שימלאו לפעוטה שלי שלושה חודשים, השאלה הראשונה שהציבה בפני שרי היא: "מה את חושבת על לידות בית", ככה, רגע, בואי נדבר על תאריך חשבתי לעצמי, אבל שאלה כזו לא יכולה להישאר מבחינתי ללא מענה ומי שקראה את סיפורי הלידה האישיים שלי מבינה למה, אני מרגישה צורך ושליחות גדולה להפיץ את המסר שאין "פרות קדושות" בעולם היהודי וגם לא בעולם הלידה, מה זאת אומרת? היה לי חשוב לענות לה, גם אם אני לא מלווה אותה... "אהם, לידות בית, אני חושבת שזה יכול להיות נפלא, מדהים, שיש נשים שזה מאד מדויק להם בנקודת זמן מסויימת ו... שזה יכול להיות מורכב ולפעמים לא מתאים לאשה מסוימת או בזמן/מקום מסויים, אמרתי. בשבילי זה דורש אומץ, לא להיות קיצונית למקום מסויים שזה לרוב מה שמוצאים בדורנו, או "טבעי" קיצוני או "רפואי" קיצוני, מחילה, אני מאוד מאוד בעד לידה טבעית כי אני חושבת שזה יפהפה ומעצים ועם זאת אני סולדת מאד מה"קידוש הטבעיות" הרווח היום, הטפל הפך עיקר... העיקר בעיני הוא חוויית היולדת, שתהיה לה חוויה חיובית ומעצימה, יותר חשוב לי מאשר אם השיליה שלה שכבה לידה יומיים עד שנפרדה באופן טבעי או לחלופין אם היא ילדה עם אפידורל או לא.... הסיבות שלי לצדד ב"טבעיות" (גם מושג מטעה ודינמי) הן מכיוון שאני חושבת שיש יותר סיכוי לחוויה חיובית והתאוששות קלה עבור היולדת ועוללה. טוב, סתיתי, בקיצור עניתי לה תשובה מורכבת כזו, ושגם אני ילדתי לידת בית, ושאני מאוהבת בלידות בית, ושאני לא חושבת שזה מתאים בכל מחיר, לא חושבת שצריך "להתאבד על זה" או על שום דבר אחר, למעשה, בצורה שפוגעת במקומות אחרים (שלום בית, תפקוד בבית, בריאות נפשית, שלווה ורוגע).
ומכיוון והיא מתכננת ללדת בבית וזו כבר לידה שלישית שהיא יולדת בבית, ושהיא מתכננת ללדת ביישוב קרוב אלי, החלטתי לזרום, ולהגיד לה שאני יכולה, אם מתאים לה.
שרי הגיעה למפגש, וכמו הרבה פעמים, התגלה שהפשטות המתגלה ברובד העליון היא לא רק מה שיש שם... ז"א מתחת לפני השטח יש חששות, מורכבות, מתח, בחירות שנעשו או לא נעשו מהסיבות הלא כ"כ מדויקות...
התחלנו לעבוד...
פתיחה רגשית, זיהוי מחסומים...
בתהליך שעברה עם עצמה בעקבות רגשות שעלו במפגש החליטה שרי שהיא לא רוצה ללדת בבית
מה יכול לגרום לדבר כזה אתן בטח שואלות?
אני לא יכולה לחשוף יותר מדי פרטים מכיוון שהסיפור נוגע במספר אנשים אבל, אני יכולה להגיד שאין החלטה שהיא נכונה באופן שווה לכל סיפור כמו "ללדת בבית זו החלטה נכונה", אם הגעת להחלטה הזו מהסיבות הלא נכונות או לכל החלטה אחרת מתוך תחושת "חייבות" או "חוסר ברירה" או פחד, לחץ, מתח... כנראה שזו לא הבחירה הכי מדוייקת עבורך. ללידה אנו רוצות לגשת בוטחות, בטוחות, אוהבות, גדולות ומועצמות. יש יתרונות וחסרונות בכל דבר בחיים ואנו צריכות לעשות את בחירותינו מתוך מודעות לאלו והשלמה עם האופן שבו אתמודד עם החסרונות או היתרונות.
מכיוון ששרי מעולם לא ילדה בבית חולים, וכל הידיעות שלה עליו הגיעו מסיפורים שליליים לגביו, את המפגש השני הקדשנו ללימוד על נהלי בית החולים שבו בחנו איך היא הייתה רוצה להגיע ולהתמודד עם התנאים הנתונים אם בכלל, המקביל שרי ובעלה קיבלו שיעורי בית ללכת לסיורים בחדרי לידה לחוש את האווירה ולדמיין את עצמם יולדים שם, האם זה הדבר הנכון להם? כמו כן שרי קיבלה גם "שיעורי בית" להתמיד בהרפיות ובמשפטים מחזקים ומעצימים שהרכבנו יחד המפגש הראשון. בנוסף למשפטים שניתן להוריד כאן באתר. "אמונות תומכות".
כל מפגש שהגיעה הייתה שרי יותר נינוחה, יותר שמחה, יותר בריאה. והיא העידה זאת בעצמה, לפני המפגש הראשון הייתה סובלת מצירים שלא יכלה להירדם אתם, צירי בריקסטון היקס עיקשים שהייתה חייבת לשתות יין כדי להרדם, אחרי שהתחלנו הכנה והתמודדות הם הפסיקו, כמו כן הגוף שלה היה תפוס ונוקשה ברמות שהיא חיפשה מטפלת שתסכים לעשות לה מסאג' בהריון מתקדם כדי לשחרר, אחרי שהתחלנו הכנה הכיווץ השתחרר מעצמו.
את המפגש השלישי הקדשנו לתרגול גופני, חזרנו יחד וצילמנו תרגילים שעליהם היא צריכה לחזור כל יום או יומיים. תרגילים שמיד אחרי התרגול הראשון מרגישים את ההקלה במשא ובחלוקת המשקל ותנוחת התינוק. התחילו להגיד לה ש"ירדה לך הבטן" ואילו היא שעד לא מזמן הרגישה שהיא רק "רוצה להיות אחרי זה" פתאום הרגישה שהיא יכולה "לסחוב" גם עוד שלושה חודשים. מזל שלא היה צורך... ערב אחד, יום אחרי התאריך המשוער דיברנו, היה אחרי חג השבועות והיא שאלה אם להגיע לעוד מפגש. אמרתי לה "האמת, בדרך כלל אני מרגישה שתמיד יש עוד מה ללמוד אבל מכיוון שאתם עושים כזו עבודה מדהימה, ואני מרגישה שממש יישמת את כל מה שלמדנו, אני מריגשה שאת מוכנה, אין צורך, אם את רוצה אפשר לעשות רפלקסולוגיה או תרגול משותף אבל אני חושבת שאת מוכנה ללידה." סיימנו בשמחה ובברכת לילה טוב.

הלידה:

ארבע בבוקר, בערך, הטלפון מצלצל, אני עונה, האמת עפוצה משינה, בכל זאת אני עם תינוקת בת חודשיים וחצי... מה נשמע שרי? "נראה לי שלא ראית את ההודעות שלי, ברוך השם מתקדמים יפה, נראה לי שכדאי שתבואי כבר, כל 3 דקות בערך ציר" "טוב אני באה, להתראות" האמת, כשהמח טיפה התבהר עברה לי מחשבה ובעלי אמר אותה בקול, גם הוא עפוץ משינה "מאמי אם יש לה כל 3דק ציר לא עדיף שתצאו לביה"ח? למה שתסעי אליה?...." כל הכבוד מאמי שלי ממש נהיית בעל של דולה. כן צודק. אני מתקשרת אליהם תוך כדי התארגנות, עם יולדת בלידה פעילה (ז"א מתקדמת) צריך לשקול מילים, את לא רוצה לעצבן אותה, גם לא לצמצם אותה, לא להפחיד אותה, לא לפגוע, לא להלחיץ ובקיצור...רק להעצים ולרצות, עכשיו היא אמרה "נראה לי שכדאי שתבואי" איך אני מציעה משהו אחר בעדינות?
"אםםם אולי בא לכם לצאת? או שאת רוצה שאני יבוא ואז נראה?"... "כן בדיוק זה מה שחשבנו..." ברוך השם, טוב סיכמנו שנפגש בכניסה ליישוב שלי, אני אוהבת לתמוך ביולדות שלי גם בדרך, אם לא מהבית... נכנסתי לרכב שלהם, צירים יפים, בקבוק חם בידי, מניחה אותו על גבה "איך הידיים שלך כאלה חמות?" חחח.... יופי, אני שמחה שהיא בעולם שלה עם הנשימות שלה והצירים היפים שלה, מפעילה מוסיקה מרגיעה, כזו שתירגלנו איתה הרפיות במהלך המפגשים, מחליפות קצת תנוחות גם תוך כדי הנסיעה, עושות גם תנוחה שדווקא מעכבת כי היא מרגישה את התינוק מאד נמוך, כמעט רצון ללחוץ.
אנחנו מגיעים לכניסה לבית החולים, השומר בשער החיצוני נלחץ, בחור צעיר, רואים שהוא נלחץ כי הדבר הראשון שהוא אומר לבעל "תרגע אחי, הכל בסדר, תרגע היא צריכה מיטה?" הבעל דווקא היה רגוע עוד לפני ההרגעה של השומר, ושאל אם היא צריכה מיטה, לא ברור שהיא לא צריכה מיטה, אבל היא בדיוק בציר, מה שעוד יותר מלחיץ את השומר הצעיר וגורם לו לצעוק תביאו לי מיטה דחוף, היא לא עומדת לי פה, היא תלד לי פה" או משהו בסגנון.זה היה קצת משעשע, רק בגלל ששרי נשארה רגועה להפליא, זה היה יכול להיות גם לא מצחיק... אבל בכל מקרה הבחור רוצה להחזיק אותה ולעזור לה, הדבר האחרון שהיא רוצה... אני אומרת לו "רק אל תגע בה, הכל יהיה בסדר" המיטה מגיעה ומי שהביא אותה נראה לי קלט שהמצב לא כמו שהבחור פירש אותו, ובכל זאת הכל בהשגחה פרטית אנחנו נכנסות מהכניסה הצדדית, זו של המיון, האחיות ובמיוחד אחת מהן, מאושרת, עשינו לה את המשמרת! איזה כיף! יולדת! כמה זמן לא בדקתי יולדת... היא מתלהבת, הבדיקה מגלה שאפשר כנאה להגיע למחלקת יולדות, ועדיף, אז אנחנו עם המיטה עוברות דרך המיון למעלית ושרי רק מהללת ומודה לה', האמת שזה באמת היה כיף... נכנסות ישר לחדר לידה, הכל בהשגחה פרטית עצומה (בסיור שהם השתתפו בעלה אמר בזמן הסיור בקבלה "את זה אנחנו לא צריכים להכיר, אנחנו לא נהיה כאן, נגיע ישר ללידה"...) בקיצור מיילדת מותק, רגועה חבל על הזמן, מארגנת את החדר לקבלת התינוק, הבעל הולך להסדיר את המדבקות, מזל שהיא נרשמה באינטרנט, כולם רגועים להם ואני ושרי ממשיכות לעבוד עם הצירים, לנשום, ושרי אומרת אני יולדת, אני יולדת, והמיילדת בנחת ממשיכה לארגן את החדר, אומרת "איך את רוצה ללדת?" ואני עונה בשביל שרי "בדיוק ככה" כי כבר דיברנו על זה בהכנה, אני מתקשרת לבעלה ואומרת לו נו מה קורה תחזור, אשתך מחכה לך ללדת, הוא חוזר ועד שהמיילדת מסתכלת לראות מה קורה, אנחנו פשוט רואות ראש, ואחרי שנייה גוף, ושרי לא מאמינה, אבל ממש, מקבלת אליה את התינוקת והיא עדיין לא מופיעה אפילו במחשב כך שאין טעם לשאול אותה את כל השאלות השגרתיות, ואפילו שזו לידה שלישית שרי עדיין לא "זכתה" להכיר מה זה מוניטור כי פשוט לא הספקנו... והמיילדת משבחת ומהללת את היולדת והלידה וגם אני, ואני בודקת אם הבעל ההמום קלט שנולדה לו תינוקת או שמא הוא טרם נחת, וה' ממשיך להגשים לשרי את הרצונות מההכנה שלה, המיילדת לא לוחצת על פיטוצין אחרי הלידה, נותנת לה את כל הזמן האפשרי עד שהשליה תיפרד ותצא, נותנת לה להיות מחוברת ומכורבלת עם תינוקה, והמוסיקה ממשיכה להתנגן ברקע, והטלפונים המאושרים להורים ולאחים, האחות שואלת "מה זה שם ברקע? מוסיקה??" וככה... עד למעבר לחדר הביות המלא. שם נפרדנו, ואני נסעתי לי חזרה בבוקרו של יום חול אחרי חוויה מרוממת מאד, ברכבת ובאוטבוס ועוד הספקתי להגיע לפני שהילדים שלי התחילו את המסגרות... "באורות" כמו שאני בדרך כלל אחרי לידה, אחרי ששוב נוכחתי בפלא, בהטבה של ה' ברחמיו, בהמון דמויות ופרטים שנרקמים יחד ליצירת מופת שהיא הלידה הספציפית הזו, עם התחזקות באמונה בבורא, בגופה ונפשה של אשה, בפלאי הבריאה.