ממלא כל עלמין

בס"ד

חלק א:

יפעת היקרה שלי,

לידה שניה שאני אתה,

בלידה הראשונה הגיעה עלי במקרה, זאת אומרת בהשגחה פרטית, כמו כל המקרים...

מישהי התקשרה לברר אצלי בשבילה כי היא "עולה", ז"א בחורה צעירה, נשואה די טריה, עשתה עליה והמשפחה שלה לא בארץ...

הכרתי אותה רק טלפונית, תכננו להיפגש אבל בערך יום אחרי שדיברנו התחילו לה צירים.

בשביל להבין את סיפור הלידה השני רק אומר כמה מילים על סיפור הלידה הראשון...

היא הייתה מדהימה, התמודדה עם צירים שעות רבות והקשיבה לגוף שלה בצורה מעוררת השראה,

היא באה מבית שמאד מעודד לידה "טבעית" ובעצם מערכת אמונות שדי שוללת שימוש באפידורל.

כבר שנכנסתי לדירתם הבנתי שמדובר באנשים מאד מיוחדים ועמוקים ואין לי מילים להרחיב ולתאר, מתיקות, צניעות ואמונה.

אחרי שעות של התמודדות עם צירים מאד יפים (אולי מישהי אחרת הייתה מגדירה אותם קשים/ כואבים אבל הם בהחלט היו יפים ומקדמים...) הגענו לבית החולים, לאחר עבודה פיסית נוספת שם, התמודדות עם הגבלה תנועתית עקב המוניטור, עייפות גדולה וחולשה של הגוף, החליטה יפעת להיעזר באפידורל, אולי זו הייתה החלטה קשה, אולי לא נלקחה בשיקול דעת קר ואובייקטיבי, אך לדעתי הייתה בהחלטה הזו ובתולדותיה שיעור גדול לחיים וגם עזרה גדולה. יפעת קיבלה אפידורל ונחה, גם בעלה נח וגם אני נחתי, אפילו נראה לי שכולנו פשוט נרדמנו, אחרי שעה התעוררתי ורצתי לחדר הלידה חזרה, נראה שכולם בדיוק התעוררו, המיילדת באה לבדוק פתיחה, והיא הייתה מלאה, אחרי שזמן ארוך הפתיחה עמדה על אותה נקודה... מדהים! יפעת קיבלה הוראות איך ללחוץ, וחזתה במראה בבנה המגיח לאוויר העולם. היה מאד מרגש.

הפעם יפעת הגיעה אלי כבר מראש, באמצע ההיריון, בזמן לעבור "תהליך אמיץ ומחזק" תהליך הכנה ללידה!

אז כמובן שהתחלנו בשיח, על מה היתה רוצה בלידה הזו, ובדרכ זה מאד קשור למה שהיה בלידות הקודמת. מקומות שקשה לגעת, מקומות שלא ננגעו, ומקומות שיותר קל... דוגמא לחלק מתהליך, אמנם קצת באופן שטחי אבל רק כדי לטעום: גילויים כמו "אין לי כוח ללידה", אוקי, מה זה אומר בעומק?   אני רוצה רק לעבור את הלידה הזו בלי להתמודד איתה", ולמה? לכל אחת תהיה תשובה שונה, זה יכול להיות שהיא מפחדת מאכזבה או שהיא לא מאמינה בעצמה שהיא מסוגלת, בעצם היא כן הייתה רוצה לחוות את הלידה רק חוששת להודות, חוששת להאמין או לא יודעת מה היא הייתה רוצה לחוות אז מעדיפה לא לדמיין בכלל ועוד סיבות עמוקות המתלבשות בד"כ ומתבטאות במשפטים חיצוניים או שטחיים, אז דיברנו, התבוננו, העלנו, חלק מהזמן עם הבעל וחלק לבד, עשינו הרפיה והתחברנו למהות הפנימית, לתחושת ההיריון, לעובר. בעצם יפעת גילתה גם שהעומס מהדברים האחרים בחיים מנע ממנה להקדיש זמן ומקום להיריון וללידה.

אחרי המפגש הראשון יפעת יצאה לדרך חדשה, דרך הכנה. אחרי שהתהליך מתחיל כל יולדת יכולה להחליט כמה זמן ביום או בשבוע היא מקדישה לתרגילים, להרפיה, להתבוננות, לכתיבה, למוסיקה ולכל מה שאנחנו לומדות, אבל לא משנה כמה זמן בפועל היא מקדישה היא כבר עלתה על דרך מסויימת, כי הדרך מתחילה בתודעה, והתודעה כבר השתנתה, נפתחה, בתהליך... כמה זמן בפועל שהיולדת תקדיש לתרגול לדעתי רק ישרת אותה בלידה ויעצים את החיבור ואת המוכנות, אבל בין כה היא על השביל...

מפגש שני, לקראת המפגש שאותו החלטנו להקדיש להכנה פיסית גילתה יפעת, באולטראסונד שיגרתי שהעובר שברחמה מונח לו במצג עכוז, הם כמובן שמעו כבר על הסגולות וגם כבר נקבע תור להיפוך חיצוני, זמן מושלם לפגישת הכנה פיסית, שלחתי לה לינקים (לאתר של ספינינג בייביס כמובן) וכשהגיעה אלי תרגלנו תרגילים שיכולים לעזור וגם תרגילים שאותם עליה לתרגל בחודש תשיעי לקראת הלידה. איך לשבת ואיך לא לשבת ועוד...

לאחר המפגש ברוך השם התינוק אכן התהפך והתור בוטל!

ומעבר לכך יפעת דיווחה על שיפור בהרגשה הכללית ובכאבי הגב שנעלמו... כמובן ששמעתי את התופעה הזו כבר בעבר אבל שמחתי מאד.

הייתי יכולה לסיים את הסיפור כאן, אילולא הלידה הייתה כזו מרגשת, מדהימה ומיוחדת ששווה לכתוב (ולקרוא עליה)

חלק ב:

בערך 04:00 בלילה, יפעת מתקשרת, ירידת מים, שקופים, יש צירים... טוב, זו לידה שנייה, ויש צירים יחסית סדירים, וכבר היו אתמול צירים לא סדירים... אז אחרי ירידת מים זה יכול להתפתח מאד מהר, בדיוק השבוע קולגה סיפרה לי על מקרה כזה שהיה לה והיא שלחה את הזוג להיבדק והם ילדו בדרך בצד הכביש באמבולנס... המממ... יכול להיות מאד שהייתי מושפעת מהסיפור, בכל מקרה שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת ונפגש בבית חולים. היא אמרה שמעדיפה בנתיים להישאר. אמרתי טוב אני יוצאת לכיוונכם אם בדרך יש שינוי תעדכנו ואגיע לבית החולים, בכל זאת בערך 40 דק' מפרידות ביני ובינה. הגעתי, יש אווירה טובה, צירים לא ממש מעידים על שלב מתקדם, בדרך כלל אני לא ממהרת לצאת מהבית או לשלוח יולדת להיבדק אבל, טוב כבר הסברתי מה עבר לי בראש, מאת ה'. הוריו של הבעל היו בדרך, אנחנו בנתיים עבדנו קצת עם הגוף והנפש בעזרתו יתברך... ויצאנו, בשני רכבים.
הגענו לבית החולים, חדש, נקי, אסתטי, קר ומאד מאד שונה מהבית. הגענו לקבלה... הבנות ראו אותנו, היו מאד נחמדות, עשו מוניטור וראו שאנחנו עוד לא בשלב ה"פעיל", זו הייתה נקודה מאד קריטית בלידה, הצירים החלו להתמעט ולהתרחק, באופן טבעי, בגלל המעבר לבית החולים וכל העיסוק בהגדרת הלידה הרי זה השלב שמחליטים מה "לעשות" עם היולדת... ובאמת הציעו: " הרופאים ימליצו על הכנסה לחדר לידה וזירוז או שיש לך אפשרות לעבור למחלקה (של יולדות והריון בסיכון) ושם לנהל לידה ללא התערבות, ז"א לחכות שיתקדם ומדי פעם לעשות מוניטור".

 ברור שכל הדיבורים האלה על זה שאת לא בלידה, והאווירה מסביב לא עוזרים להתקדם...

אז שמנו מוסיקה, התחלנו לעשות תרגילים, לעשות הרפיה, לדבר אל הנקודה הפנימית של היולדת, שהיא יודעת מה קורה אתה והיא יודעת מה הגוף שלה צריך, לקחנו גם צמחים מזרזים ועשינו פעולות זירוז אבל בנחת, העיקר לא היה "לזרז" את הגוף אלא להתחבר למקום הפנימי, המאפשר, היולד... ואז כאילו מצאה את הנקודה הפנימית שלה, ביקשה דיסק אחר, שיר אחד, על "ריפיט" "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין, ואין שום מציאות מבלעדיך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אתה נמצא אלופו של עולם" ברוך ה' נתנו לה דקות משמעותיות של פרטיות והיא פשוט הקשיבה לגוף שלה, אני לא זוכרת בדיוק באיזה סדר אבל מה שקרה הלאה זה שבבדיקה פנימית הן הופתעו שהיא יותר מתקדמת ממה שהן חשבו וגם הגיעה מנהלת המחלקה או המשמרת ואיכשהו הן גילו איזה קשר משפחתי או חברי למשפחה של הבעל... בכל מקרה היא הייתה ממש חמודה ורצתה לעזור, רצתה להכניס אותה לחדר לידה- בלי זירוזים- לחדר לידה שווה שיש בו אמבטיה... אחות אחרת חשבה שלא כדאי, היר חששה ששם רק יזרזו אותה ויציקו לה, היה באוויר תחושה גורלית, דקות שהצוות היה בהתנהלות ואנחנו חיכינו לדעת מה קורה אתנו. "יפעת" אמרתי לה בשקט, והצבעתי למעלה... "זה רק הוא, הכל הצגה עכשיו, הכל מאיתו והכל לטובתך המדויקת והנצחית, דברי אתו"... באה המיילדת החמודה והכניסה אותנו לחדר לידה...
וואוו איזה חדר לידה שווה!
ענק, אמבטיה באמצע, מקלחת שווה, חבל להיתלות, מזרן זוגי לתרגול... מה לא?!
אה, כן, והסיבה שבגללה בחרה יפעת את ביה"ח הזה... מוניטור נייד.
במצבים כאלה צריך לשקול מה לעשות ולהתפלל כמובן, מצד אחד הלידה עדיין לא ממש מתקדמת, מצד שני היולדת כן ערה כבר המון זמן, כן עובדת עם הגוף, כן מתמודדת עם צירים... זה יכול לעייף!

המשחק בין הרפיה ועשייה, בין השלב שבו הרפייה מעכבת לבין זה שבו היא מקדמת. נכון הרפיה זה תמיד טוב וגם אם תעכב אז מה? אפשר לנוח והכל יקרה בעתו ובזמנו אבל כשאת כבר בתוך חדר לידה בבית חולים הכללים קצת משתנים, ברגע שהתקבלת לחדר לידה רוצים לראות שאת בלידה, שהעניינים מתקדמים מה שנקרא...
טוב אז, עיסויים, רפלקסולוגיה, שמנים, ריקודים בחדר, מוסיקה, תנועות... הייתה לנו בעיה של ירידות דופק במוניטור שלא היה ברור אם זה בגלל הקריאה של המוניטור- ז"א שהוא זז או בגלל שבאמת יש ירידה... זה היה מתסכל עבור יפעת כי היא בחרה לבוא לפה דווקא בגלל המוניטור האלחוטי, הייתה לה הפעם, להרגיש שהיא לא כבולה למיטה או לתנוחה מסויימת. בגלל ירידות הדופק שנרשמו במוניטור  נכנסה כל כמה זמן המיילדת וביקשה אולי תהיי עכשיו במיטה שנקרא חצי שעה רציף ואז תרדי...
בעצם יש סוג של מלכוד עם המוניטור, בגלל שבמקרה שלה כמעט כל תנועה גרמה לשיבוש בקליטה היה מאד קשה להניח על הדעת שבכלל נצליח להגיע לחצי שעה של קריאה רציפה, מאידך הם מאד לא רצו שהיא תחתום על טופס שדורש מהם להוריד אותו כולל הרופאים שנכנסו בעקבות הדיון, מה גם שלא יכולנו באמת לדעת האם הירידות הם עקב התנועה או הצירים ויש קושי עבור התינוק בקבלת חמצן, העיסוק המוניטור, בשאלה אם לסרב ובכך שלא יזוז- כמובן מאד מפעיל את האונה הקדמית במח, החושבת, מנתחת... מה שלא מועיל להתקדמות הלידה ולמצב הנפשי פנימי של היולדת, אם כי אני חייבת לציין שהצוות היה מאד אדיב, מתחשב, רגיש וזורם ובניסיון לשמח את היולדת ולהתאים בין הרצונות שלה לדרישות שלו... וכך בכל זאת התקדמנו, לפעמים מנסות לשמור על המוניטור היטב שלא יזוז ויקרא טוב, לפעמים שהוא כבר זז מתעלמות ממנו ומהקריאה שלו ומקשיבות לגוף, לפעמים מישהי נכנסה שוב לסדר אותו...
יפעת ממש הקשיבה לגוף שלה, לפעמים אני המלצתי על תרגילים, לחצתי ועיסיתי, ולפעמים הרגישה שטוב לה לבד, לטייל בחדר ולדבר עם ה', להתבודד ולרקוד כשאני ובעלה במרחק קריאה או נגיעה ממנה. באיזשהו שלב המלצתי על מקלחת, כשהצירים היו יותר משמעותיים ויפעת הייתה כבר פחות רעננה. העניין עם מקלחת בתזמון הנכון הוא מאד משמעותי, המקלחת יכולה גם להקל על הכאב גם לקדם את הפתיחה, גם לכנס מאד את היולדת וגם לרענן אותה ולתת לה כוחות חדשים ולכן חשוב מאד לא לנצל את המקלחת מוקדם מדי, את המקלחת הארוכה והמשמעותית אני מתכוונת.
נפלא, היא נכנסה למקלחת עם המוניטור הנייד ודווקא שם הוא קרא די טוב, זה באמת גם קידם אותה ובאיזשהו שלב החליטה כן לעבור לאמבטיה שהייתה שם בחדר, אמבטיה שווה וענקית. המיילדת המוכרת שהכניסה אותנו לחדר הזה הגיעה לבקר, היא עזרה לנו לפתור את בעיית תחושת חוסר הפרטיות שהייתה סביב האמבטיה באופן מאד רגיש ואנושי, כמו כן גם דיברה עם יפעת שוב על הצורך וחשיבות ההרפיה, קראה לה לנוח ולהירדם בין הצירים, שם גם הייתה נקודה מאד משמעותית בלידה, עם כל הלימוד והתרגול בהרפיה, היה משהו באיך שהמיילדת ניסחה את זה "להרדם" שגרם ליפעת להבין הבנה פנימית עמוקה והיא אמרה "רגע, מה אני לא מאמינה, אני לא צריכה לעשות כלום? אני לא צריכה ללדת? אם אני ירפה הכל זה יקרה?" כן! אבל זה מה שאנחנו מנסות לעשות לא? להרפות בתוך ציר כמה שאפשר ולהרפות בין הצירים עוד יותר. ואז מה שקרה זה שהמיילדת הלכה, ויפעת פשוט כמו ניסתה ללכת לישון, בתוך האמבטיה, בין הצירים כשאני לצידה הוא עצמה עניים וכמו נרדמה... ואחרי חצי שעה בערך הצירים היו מאד מאד עוצמתיים, היא אמרה לי "אפידורל" אמרתי לה " תסתכלי עלי! את לא צריכה שום אפידורל, את ממש מתקדמת, את יולדת, יש לך מלא כח! ואת עושה את זה כמו גדולה!" היא אמרה לי "כן?" ואז מצאה בתוכה את הכוח, זה קורה, היא הרגישה צורך לדחוף, לעזור לתינוקת לצאת... קראנו למיילדת, החמודה, והיא שאלה אותה אם היא רוצה ללדת במים, אגב אני חייבת לציין ששתיינו הופתענו כשהם הסכימו לה בכלל להיות באמבטיה אחרי ירידת מים, אבל בסדר, אני במקרים שאני מופתעת לטובה פשוט שותקת כדי לא להרוס משהו... אז יפעת שבכלל לא תכננה ללדת במים אמרה "לא, אני רוצה לצאת", "אבל למה? אמרה המיילדת, את כבר פה, תלדי במים..." חשבתי לרגע שאני הוזה, המיילדת מנסה לשכנע את היולדת ללדת במים, טוב, זה עוד לא קרה לי מעולם... "קראתי שזה לא טוב לתינוק"... "ויש הרבה חיידקים" אומרת היולדת. "אין בעיה לתינוק, מה שאת רוצה אבל יש לנו פה בדיוק במשמרת שתי מיילדות שעברו הכשרה בחו"ל ליילד במים, תנצלי את זה, חבל..." המיילדת בשלה. עוד ציר כמעט לחץ והיולדת כבר לא רוצה לזוז לשום מקום, טוב אני יולדת פה, הגיעה המיילדת המוכשרת, האמת שבשלב הזה פתאום הגיעו כל מיני אנשי צוות, ולא בגלל מצוקה כנראה בגלל ההתרגשות מלידת המים, טוב הרופא נכנס לבדוק מה קורה, ראיתי את תנועת הגוף של יפעת ואמרתי לו "נראה לי שהנוכחות שלך מביכה אותה" והוא אמר, אה מביך אותה, טוב אני הולך. והלך... נכנסו סטודנטיות להסתכל, האמת שהיולדת אמרה שהן לא מפריעות לה אבל אני עשיתי למיילדת פרצוף של "בכייאת, אבל חייב שלוש? אולי יביאו גם פופקורן..." והיא אמרה להן לצאת. ואז הגיעה עוד רופאה, זו שמקודם לא רצתה לתת לה לחתום על ניטור לסירוגין בגלל ירידות הדופק, וממש כפשוטו ביקשה רשות להצטרף מהצד, היולדת החמודה! אפשרה לה... איזה התרגשות סביב לידת המים, חמודים. שתי צירים עם הדרכה של מיילדת המים והתינוקת הייתה בחוץ, יפעת קיבלה אותה אליה בתוך המים, כאשר כל הזמן אנחנו מרטיבות אותה במגבת חמימה כדי שלא תתקרר. יפעת פשוט לא האמינה! זה באמת היה מפעים, אני לא חושבת שבעלה הבין, עיכל והאמין, היה מאד מרגש. ומה שהיה בעיני מרגש במיוחד זה שכבר בחזון לידה שלה יפעת דימתה את הצירים לים, כתבה שהיא מרגישה איך הצירים הם כמו גלי ים שגם מחבק ומרגיע אותה, שוטף אותה וגם מושך החוצה את התינוק, והלידה הייתה בפועל מאד סביב מים, גם ירידת מים, גם מקלחת, גם עבדנו עם הדמיון המודרך הזה שעכשיו מגיע הגל ושוטף אותה ומחבק אותה והיא בתוכו וזה בעצם ים וגם בסוף לידה במים ממש, כאשר המים עוטפים ומקבלים את התינוקת! מדהים.
עכשיו הגיע הזמן לעבור למיטה, להוציא את השלייה, להניק. ברוך השם עברו בקלות כל השלבים האלו.
יפעת לא האמינה שלפני פחות משעה היא הייתה בפתיחת צוואר הרחם 6, במקום נפשי שבו לא האמינה שהיא כבר כמעט יולדת, דיברנו על זה, שהפחד מהבאות הוא הכי קשה, יותר מהצירים עצמם. שהחשש שאני עוד כל כך רחוקה ואני לא אצליח הוא המעכב ביותר, יותר מההתמודדות עצמה.
לפעמים אנחנו אומרות שאנחנו מאמינות שאנחנו יכולות, ואולי באמת חושבות שאנחנו מאמינות, אבל בעומק יש עוד קול ששואל "מתי? איך? עוד כמה??" והוא הוא המפחיד אותנו ומעכב אותנו, ברגע שבאמת באמת מתמסרות, נוכחות בכל ציר, אז מתקדמות בקצב מפעים...
היו עוד רגעים שלא העליתי על הכתב, רגעים של ביחד זוגי לבד (בלעדיי) מרגשים ומקדמים, רגעים של דמיון מודרך, של תובנות, והרבה הרבה רגעים של "ואין שום מציאות מבלעדיך כלל" אני חושבת שיפעת גילתה (או תגלה) בעצמה כוחות חדשים שהתגשמו בלידה הזו... כוחות של גבורה, כוחות של יכולת, כוחות של אמון בעצמה, כוחות של להגיד מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, כוחות של מתי נכון לא להתחשב באחר- כן, יש מציאות כזו. כוחות של אומץ, של נכונות, של התמסרות, של התבטלות, של התמודדות...
צללת לתוך זה יפעת יפתי! ועשית את זה כמו גדולה! ואתם משפחה כזו מדהימה, עם התינוקת היפה הזו שמשלימה את החמידות החן והחסד והמתיקות שלכם. כבר מתגעגעת, הדולה שלך.