הלידות שלי

בס"ד

לידתה של אמונה,

הלידה הראשונה שלי.

הריון ראשון, אני בת 23, לומדת רפואה משלימה, גרה עם בעלי באיזה יישוב (שבחיים לא חשבתי שאגור בו או בשכמותו) , שנים ראשונות לחזרה בתשובה... קיצר,  כמו הרבה הריוניות בהיריון ראשון מרגישה בגובה, ההיריון יפה, משמח, משתוקקת כבר שייראו את הבטן ומישהי תברך אותי... הלימודים של הרפואה המשלימה רק הוסיפו על תחושת הביטחון שלי... אני אלד לידה טבעית! אני באחלה כושר, הולכת כל יום ברגל מרחק מכובד ללימודים, אוכלת תזונה בריאה הודות ללימודים, קוראת ספרים כמו "לידה פעילה" טוב, לא קראתי את כולו... אבל הבנתי את הרעיון, כך חשבתי, קראתי גם בחודשים האחרונים את החוברת של תמרה אשד "ללדת כמו בת מלך" יש לי כדור כחול גדול בבית שאני יושבת עליו, ובקיצור... אני לא יעשה את הטעויות של כל היולדות בלידה ראשונה, ואני "אסחוב" בבית כמה שיותר, ואני יגיע ללידה הטבעית שלי כמו בת מלך!

לא עשיתי קורס הכנה ללידה, פרט שולי.

דולה, חשבנו, זה הוצאה נורא יקרה... אז עוד לא הייתי תומכת, למדתי מקצועות טיפוליים שונים ברפואה משלימה (כשאין ילדים יש הרבה יותר זמן ללימודים...)

בקיצור התלבטתי, היתה לי חברה מהלימודים שלמדה גם להיות תומכת ב"דבש מסלע" אבל זה היה נורא מוזר נראה לי שמישהי שאני מכירה תראה אותי יולדת, ומה אח"כ בלימודים אני יגיד לה "מה נשמע" כרגיל? טוב, בזמנו הייתי בנקודה מאד שונה מבחינת התפיסה שלי מה זה לידה... חשבתי אולי לקחת דולה סטאז'רית מהמכללה ואכן בקשתי מהמרצה המפורסמת לשדך לי מישהי, חשבתי שאני רוצה מישהי מבוגרת, אימהית שכבר ילדה בעצמה כמה לידות, כנראה שחיפשתי למלא את דמות האם שמבחנתי לא יכלה להגיע איתי בשום אופן ללידה, הקשר שלנו והתפיסה שלה מה זה לידה פשוט לא מאפשר את זה... במפגשים עם התומכת לא הרגשתי שלימה עם החיבור ומאידך היא הייתה כלכך נחמדה ומתלהבת, משקיעה ובאמת אשה טובה שלא היה לי לב וגם לא סיבה ממשית להשיב את פניה ריקם. וכך התקדם ההיריון. 

לקראת הלידה ממש, הרגשתי שזה לא נכון החיבור עם התומכת והתקשרתי לבטל ולבקש את סליחתה.

כאשר התחילו הצירים, יום אחרי יום העצמאות, בעצם לילה, שמחתי והתרגשתי. כמובן מייד ביצעתי את כל העצות מהספרים ומהחברות, להירדם לא הצלחתי, שכבתי בהתרגשות במיטה עד הבוקר ונהניתי להרגיש את הצירים העדינים הולכים ומתגברים, לא חשבתי לשתות או לאכול... בבוקר התלבשתי במיטב מחלצותי, בגדים לבנים ותכשיטים זהובים של שבת! לא עניין אותי אם משהו יתלכלך, אני הולכת ללדת כמו בת מלך! חשבתי בגאווה. בעלי הלך להתפלל ואני ישבתי לי על הכדור ועשיתי מעגלים, איך שמחתי והייתי גאה בעצמי על כלכך הרבה שעות שהעברתי בבית, אני בטוח יגיע בפתיחה מתקדמת וכולם יתפלאו שאני בלידה ראשונה, חשבתי לעצמי.

בדרך התקשרתי לחברה הנ"ל שתבוא, היא אמרה שהיא עסוקה ומתפנה אחה"צ, הגענו לבית החולים, ישבנו וחיכנו, אף אחד לא כלכך התרגש מאתנו... זה היה עוד לפני ששיפצו את שערי צדק, בקבלה הישנה. בדקו אותי, אין פתיחה או אולי חצי ס"מ, ואני מיובשת, רצו לחבר לי אינפוזיה לתת לי נוזלים ולשחרר אותי, אבל אני לא רציתי שום התערבות מלאכותית וביקשתי לנסות להשלים את הנוזלים בעצמי...הלכנו להביא אוכל ושתייה ,תוך כדי שאני יורדת ועולה במדרגות בית החולים בהתלהבות שזה בטוח יקדם לי את הפתיחה אם זה כלכך קשה לי... נו טוב, אז עוד לא למדתי כלום בתחום ולא ידעתי כמה שטויות אני עושה, ישבנו לאכול... ולשתות... ואז הקאתי הכל וקלטתי שאני מיובשת אם אני ככה מקיאה, קיבלתי אינפוזיה, הצוות היה בטוח שזה אינפוזיה והבייתה אבל אחרי שקיבלתי נוזלים לא הפסיקו הצירים, ברוך השם הרגשתי יותר טוב אבל הם לא הפסיקו... בגלל שלא עשיתי קורס אז לא ממש ידעתי איך להשתמש בפועל במה שקראתי בספרים, הגוף שלי לא נכנס לתנוחות שונות כי לא הייתי מורגלת בהם, את הנשימות אף פעם לא הדגימו לי ממש, תרגלתי קצת אבל ממש קצת, ועכשיו הרגשתי שפשוט כואב לי, השעות עברו לי לאט, באמצע הייתה החלפת משמרות, ניסיתי לעשות מקלחת עם כדור אבל לא אמרו לי לשים עליו סדין אז החלקתי ממנו ונפלתי וזה היה מבאס ודי כואב, כשיצאתי מהמקלחת הייתה החלפת משמרות בדיוק ואף אחת לא הבינה מי אני ומה אני רוצה, הרגשתי די חסרת אונים, הייתה שם מישהי עם דולה וכשהיולדת שלה הייתה עסוקה באיזה משהו היא עיסתה לי את הגב במשך ציר אחד... איך קינאתי ביולדת שלה, פתאום לא רציתי להיות לבד, ולא ידעתי מתי החברה שלי תבוא, אז התקשרתי אל הדולה המתלמדת והיא אמרה שהיא בשמחה תבוא... אוך מה אני עושה עם עצמי? לצוות לא הייתה ממש סבלנות אלי וכשביקשתי עזרה אמרו שהן לא יכולות לעזור לי אם אני לא רוצה אפידורל (אחרי שהציעו לי כמה פעמים וסירבתי), קיבלתי גם עוד הערות מחלישות כמו "את מבזבזת את כל הכח שלך ולא יישאר לך כח ללדת" "את לא יודעת לנשום" "אם ככה את צועקת עכשיו מה יהיה אח"כ?" ועוד... (יאמר לזכותן שאני בתור מלווה לא שומעת את ההערות האלה כמעט בכלל כבר כמה שנים)... בקיצור התחלתי להתייאש, ירדה לי כל הרוח מהמפרשים ובעלי רק מסתכל על המונטיור ומעדכן אותי "וואוו איזה ציר חזק, וואוו זה היה ציר ענק" כאילו שאני לא מרגישה. השעות נוקפות לאיטן ואחר הצהריים אני שומעת שתי מיילדות מדברות בין הוילון שלי לווילון של יולדת אחרת במצב דומה לי "התפנה חדר X ויש לי פה שתי יולדות, זו בפתיחה 5 כאובה אבל היא לא רוצה אפידורל וזו בפתיחה 4.5 רוצה אפידורל" או משהו בסגנון הזה, התחננתי אליהן מבעד לווילון שיכניסו אותי! אותי ולא אותה! חשבתי שאני הולכת למות, בנתיים חברתי הדס התקשרה שהיא כמעט מגיעה, שכחתי שגם הדולה מגיעה, וכשהדס הגיעה היא הייתה כמו המלאך הגואל אותי, ליטפה אותי, הסתכלה לי בעניים, עזרה לי לנשום, לעבור לברכיים וידיים והלידה התחילה להתקדם בקצב אחר, ואז גם התומכת המתלמדת הגיעה, נכנסנו כולנו לחדר לידה, הצירים כבר היו מאד עוצמתיים. דבר ראשון שאמרתי למיילדת שלי "אני רוצה אפידורל" מזל שהיא הייתה מלאך כפשוטו ושאלה אותי : "את באמת רוצה?" ואני אמרתי לה "לא, אבל אני לא יכולה יותר, תני לי משהו!"... "אין בעיה" היא אמרה, קודם בואי נבדוק אותך ונראה מה קורה, נתחיל עם גז צחוק ונראה איך זה משפיע עלייך"... ברוך ה', היא הייתה חמודה, והלידה באמת תפסה קצב התפתחות אחר, כנראה בזכות הנחת שהדס לצדי, שיש לי מיילדת טובה, שאני בחדר לידה ... הדס או בעלי שמו מוסיקה (שהלווינו מחברה כי אז לא היה לי מוסיקה של "דוסים"), ביקשנו להדליק נרות לצדיקים, ובכל זאת הרגשתי שעמוס לי קצת בחדר לידה, על בעלי והדס לא יכולתי לוותר ו... ביקשתי להישאר איתם, מילים נרדפות לבקשה מהתומכת המתלמדת שתתן פרטיות... לא נעים אך באותן שניות טרופות של לידה ראשונה מתקדמת, זה היה הצורך החייתי והפנימי שלי ולא חשבתי על הרגשות שלה באותה שנייה. הגז צחוק אכן השפיע עלי יפה וחוץ מזה שלא יכולתי יותר לשנות תנוחות הייתי מרוצה עד כמה שאפשר להיות כשממש ממש כואב לך. פתיחה מלאה הגיעה, ירידות הדופק הגיעו גם הן ואיתן הצוות שרצה "לעזור" כמו שקוראים לזה.... התינוקת לא ממש רצתה לצאת או שאני לא ממש הצלחתי לעזור לה לצאת או שלשכב על הגב לא ממש עזר לשתינו... קצת לחץ של הצוות, רצון כאוב שלי לסיים כבר, המשפט הנשמע ביותר במחלקת יולדות "תוציאו אותה כבר!" לא פסח על חדרנו...  אבל ברוך השם התינוקת נולדה לצלילי "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה" בשמחה, בתחוה נפלאה ומרוממת שאי אפשר להסביר אותה במילים...בעלי שאל את המיילדת אם היא תשאר "ככה" (ראש אליפיטי כתוצאה משלב שני ממושך). בעיני היא הייתה מדהימה, מהממת ביופיה, אני לא מאמינה היום לתמונות מאחרי הלידה כי אני פשוט ראיתי מלאך. הייתי מאושרת והודיתי לחברתי הדס ולמיילדת, אמרתי להן שאני אוהבת אותן והן צחקו והסתלבטו עלי שזה בגלל הגז צחוק הדיבורים שלי, אני באמת אהבתי אותן. ואז נכנסה האישה היקרה הדולה המתלמדת ואמרה שהיא ישבה החוץ כל הזמן מחוץ לחדר וקראה עבורי תהילים, הודיתי לה ואמרתי לה שזה לא פחות חשוב ואולי יותר מאשר להיות איתי בתוך החדר. הדבר הכי מדהים שאני זוכרת שהכי נתן לי כח בזמן השלב המתקדם הוא שהדס לחשה לי באוזן חיזוקים  ומשפט אחד ממש זכור לי בנוגע ללידת משיח וקירוב הגאולה ע"י הורדת הנשמה הזו... וואוו איזה חסדים. כמובן שלא הייתי ערוכה להתנהלות אחרי הלידה ולא ידעתי בכלל שהזריקו לי פיטוצין, לא ידעתי שאפשר אחרת מאשר שיקחו לי את התינוקת לניגוב ושקילה ועיטוף... גם בקשר לחיסונים לא הייתי סגורה על עצמי ובגלל זה בסוף הסכמתי להכל. אבל זה לא זכור לי כטראומה. מה שבעיקר זכור לי כטראומה היה החוסר אונים בהתמודדות עם עצמת הצירים וההערות המחלישות של נשות הצוות, אני אפילו חושדת באחת מהן שהיא עשתה לי סטריפינג בלי ליידע אותי, חשד מבוסס ביותר. ומה שזכור לי כרגעי חסד ואושר זה התמיכה של הדס, המוסיקה, המיילדת האנושית ורגע הלידה ממש.

לקחתי מהלידה הזו מה שלקחתי, ברוחני ובגשמי, והמשכתי... אז לא הייתה מחלקת ביות מלא בשערי צדק אך ביקשתי שהתינוקת תישן איתי והתנאי שהשותפות מסכימות אישרו לי, וככה היא הייתה איתי כמעט כל הזמן, מה שנקרא ביות חלקי. הרגשתי שללדת זה ממש לא מה שחשבתי, זו חוויה שמשנה את כל האישיות, המבנה, החיים... נהייתי אמא.

לידתה של שרה

הלידה השניה שלי

למרות שאחרי הלידה הראשונה לא חשבתי שאני ירצה שוב ללדת לעולם... אחרי שנה וכמה חודשים פתאום כל התינוקות הקטנים נראו לי נורא חמודים... בהריון הזה החלטתי שאני הולכת לעשות קורס הכנה ללידה כדי שאני אדע לנשום ולזוז כמו שצריך עם הדגמות ולא רק מספר, ושאני לוקחת תומכת ומשלמת כמה שצריך כדי להיות סגורה בפינה הזו. 
במהלך ההיריון קראתי את הספר ליד ה' של נחמה אפשטיין והשתתפתי בקורס קונבנציונלי לגמרי של קופת החולים, התפלאתי שמי שהעבירה אותו הייתה תומכת לידה ושאת רוב המפגשים היא העבירה מתוך הספר "לידה טבעית" שגם לי היה בבית... בכל מקרה הרגשתי שזה נחמד, לא יותר מזה, אבל בזמן אמת השתמשתי רבות בידע ה"פשוט" שלמדתי שם. בחודשי ההיריון תרגלתי את הנשימות שהמורה לימדה בזמן שהרדמתי את הבת הבכורה שלי, אני זוכרת את זה עד היום, בדיוק עברנו דירה והעברתי אותה למיטת תינוק בחדר נפרד, הייתי יושבת על הרצפה ליד מיטתה בישיבה מזרחית ומתרגלת נשימה עמוקה עד הבטן ונשיפה איטית משמיעה את הצליל ששששששששששש תוך כדי.... זה עבד, היא נרדמה ואני בלידה הייתי כבר מתורגלת היטב (: 
כשהצירים התחילו המשכתי לנוח, שמעתי הרפיות ומוסיקה נעימה תוך כדי, עשיתי תנוחות ונשימות, הדלקתי נרות לצדיקים, התפללתי וגם התקלחתי, ממש הרגשתי מסע והתעלות רוחנית, הלידה התפתחה באופן "קלאסי" זאת אומרת צירים חלשים, הולכים ומצטופפים, הולכים ומתגברים... ללא סערות בצורת דימומים/ ירידת מים וכדומה... הזמנתי את אחותי להישאר עם בתי הגדולה ונסענו בבוקר לכיוון הדסה עין כרם, רציתי שינוי מהלידה הקודמת ורציתי ביות מלא, קצת לפני שש בבוקר עדיין התלבטנו אם לצאת או לא אבל העדפנו לצאת לפני עומס התנועה ותחושת הבלאגן של הבוקר, שקט, לפנות בוקר ואנחנו נכנסים למכונית, בדרך, חסדי ה' בקושי היו לי צירים, האמת שזה קצת הדאיג אותי כי חששתי ששינוי האווירה גרם לי לעליה באדרנלין ולהפסקת הצירים... (למדתי טוב את החומר), אבל כשהגענו ונעמדתי הרגשתי שהצירים ממשיכים ושזה פשוט היה חסד גמור כדי שלא יהיה לי קשה בנסיעה... 
התומכת גם הגיעה וכמובן עברתי את נוהל הקבלה הרגיל. אני לא זוכרת מה האחות הבודקת אמרה על הראש אבל היא אמרה פתיחה 6 את זה אני זוכרת, ואז אני זוכרת אותי אומרת לתומכת (שדווקא התלהבה מהתוצאה) "מה? איך אני ימשיך? איך אני יעבור את זה? זה יקח עכשיו מלללללא זמן עד 10" ואני ממש זוכרת את תחושת חוסר האונים, היה זכור לי מהלידה הראשונה שאחרי שכבר מגיעים לפתיחה מלאה אז זה כבר החלק הפחות קשה, מבחינתי, חלק אקטיבי, הסוף קרוב, יש תחושה של "עשייה", זה החזיר אותי ללידה הראשונה שהאחיות אמרו לי "יש לך עוד כלכך הרבה לעבור ואת כבר מתעייפת" שלא ידעתי מה אני יעשה, באמת הרגשתי שאין לי מושג איך לעבור את זה, הרגשתי שאני לא יצליח להתמודד... היום יש לי הרבה תובנות ברוך ה' על המצב, ראיה הרבה יותר רחבה, הבנה שכל לידה היא משהו אחר גם אצל אותה יולדת ולכן אי אפשר להתמודד עם אותו רגע במחשבה על ההמשך אלא להתמודד עם כל ציר בעתו ממש, אבל אז... זה היה לפני הלימודים ולפני הליוויים וזה מה שהרגשתי.
בכל מקרה התומכת אמרה אל תדאגי, את תעברי את זה בקלות, את מתקדמת נהדר... (דרך אגב אני חייבת לציין שזו לא הייתה התומכת שתכננתי מראש ולא עשיתי איתה הכנה ללידה, זו הייתה המורה של הקורס של הקופה שקבעתי איתה ממש בשבוע של הלידה והיא נכחה רק בלידה, אני חושבת שזה משמעותי מבחינת ההשפעה העצומה של תהליך ההכנה כחלק מתהליך הלידה ראי מאמר כאן.) 
הכניסו אותי לחדר לידה, סבבה מיילדת זורמת עם לידה טבעית, אמרתי להם בדיוק איזה מוסיקה לשים במערכת (המערכות הישנות כבר לא קיימות היום בחדרי לידה ! ) עד שהחלפתי לבגדים וכו, הרגשתי שאני צריכה להתפנות, אז הן שאלו אם בטוח שאני יכולה להכנס לבד וכו'... אמרתי להן תרגעו, אני צריכה להתפנות אני יודעת מה אני מרגישה, אני רק יחכה שהציר יעבור ואז אני יכנס... הציר עבר, נכנסתי לשירותים אבל אז הרגשתי שבעצם אין לי, או יש לי? אני לא בטוחה, יצאתי, ואז עוד ציר, ואני צריכה להתפנות... טוב המיילדת התעקשה לבדוק אותי אז עליתי למיטה והסתבר שהתקדמתי ממש יפה ואני יכולה "ללחוץ" אז ביקשתי שיחזירו שיר אחורה ויגביהו והן נורא צחקו מזה... לא בקטע מעליב, באמת משעשע. שוב היו ירידות דופק, שוב היה קשה אם כי פחות מבפעם הקודמת, הפעם בלי גז צחוק, ושרה נולדה. אני לא מפאטת יותר מדי על השלב השני בכתב כי אני חושבת שזו לא הבמה המכבדת למאורע כלכך צנוע, פרטי ומקודש, אבל כמובן שהתחושה הייתה מדבימה ללדת, לחבק את התינוקת... הפעם ידעתי שאני רוצה ביות מלא, שום חיסונים, שום טיפולים עם סיבות ברורות חקורות ומוצדקות מבחנתי... גם לא רוצה פיטוצין אחרי הלידה תודה.
המיילדת זרמה, הרחם התכווצה, הועברנו מחלקה, חסדי ה' עלינו. 
אחרי הלידה הזו בעלי אמר שמתאים לי להיות תומכת לידה, לא לקחתי אותו ברצינות, לקחתי את זה כמחמאה אבל באמת שהוא מפרגן לי, מבחינתו מתאים לי להיות הרבה דברים... חמוד. שמתי את זה בצד כחלום מתוק והמשכתי הלאה.
חודש אחרי גיסתי ילדה, היינו ביחד בקורס הכנה וזו הייתה הלידה הראשונה שלה. אמרתי לה שאם היא תצתרך אותי שתתקשר כי גרנו באותו יישוב. היא התקשרה, בלילה אחד, אמרה שכבר מאתמול היא בצירים ובעלה היה איתה כל הלילה וכל היום, היא כבר עשתה מלא הליכות ונשימות והוא התעייף, גם היא, אבל אולי אבוא להיות איתה כמה שעות בזמן שהוא ינוח... וואו התרגשתי מאד ובאתי, עם משאבת החלב שלי וכל מיני דברים (כבר למדתי ארומתרפיה אז ורפלקסולוגיה...) ובאמת הייתי איתה כמה שעות ויותר מזה... הייתה לה תומכת אבל אותה היא הייתה אמורה לפגוש רק בבית החולים, וכשהחליטו לצאת היא לא רצתה שנפרד אז נסעתי איתם עד בית החולים שם היא נכנסה לחדר הלידה עם אמא שלה והתומכת... וואו אלו היו כמה שעות משמעותיות עבורי, זה היה כלכך מרגש להיות מהצד השני, לא היולדת אלא התומכת, והרגשתי כלכך הרבה תוכן ומשמעות! להיות איתה, להקל עליה כל ציר, לצחוק איתה, להתרגש איתה. יווווו וכשליוויתי אותה הרגשתי שכן הייתי רוצה להמשיך איתה או עם אחרות גם אל תוך חדר הלידה.... כן אני רוצה להיות תומכת לידה! 
ואז נרשמתי ללימודים והתחלתי ללוות, אבל אלו כבר סיפורים אחרים... אם ירצה ה' אזכה לעלות גם אותם.
בלעידה של שרה אני מרגישה שה' נתן לי התעלות רוחנית וחחויה נפשית עמוקה וטובה לא סתם, כי נולדה כאן גם אמא וגם תומכת לידה! אני מרגישה שכל לידה אצלי הייתה כמו נסיעה אל הצדיק, מצאתי בה איזו אבדה מנפשי... כל לידה היא עוד גלגול ושדרוג במסע האמהות והתומכות, וגם הלידה של שרה הייתה שדרוג ועליית מדרגה, אם כי היה לי עוד מה ללמוד "לשפר" לשנות... הלכתי עם תחושות ההתעלות ובמקביל זכרתי גם את תחושת הפחד וחוסר האונים, את התחושה ש"אני לא יכולה יותר" "אני לא אצליח"... והפעם המשכתי ללמוד וללוות עד שאני יגלה איך אפשר להתעלות יותר וללדת באהבה ובביטחון עוד יותר.

לידתו של ישראל נחמן,
לידת הבית הראשונה שלי/ לידתי השלישית.

אני בהריון בפעם השלישית... כבר תומכת לידה בערך שנתיים, ליוויתי לידות שונות והעברתי הכנות, גם לידות בית יצא לי ללוות, דעתי מגובשת "טבעי זה הכי", בגישה שיותר "מפחיד" ללדת בבית חולים מאשר בבית הייתי נחושה בדעתי שלידת בית זה בדיוק מה שאני צריכה כדי להעלות את דרגת הלידות שלי מ"טובות" ל"מושלמות"... טוב אני מציגה את הדברים באופן די שטחי, יש הרבה עומק, אבל כן, החלטתי שאני אלד בבית ובעזרת ה' זה יהיה מושלם. כל הידע שרכשתי הצביע על כך שהבית מספק בדיוק את התנאים שאשה צריכה כדי ללדת בנחת, כל הלידות שליוויתי, ההתערבויות שלצערי ראיתי, הסיפורים שקראתי והסרטים שראיתי\ כל הפורומים של "לידה טבעית" "לידות בית" וכו'...
השלמות מבחינתי הייתה לו יכולתי ללדת במרכז לידה טבעית אך משרד הבריאות מחק בשבילי ובשביל כל יתר היולדות הישראליות את האופציה הזו כאופציה חוקית וכך נשארה הבחירה בין בית חולים לבית.
החלטתנו בבית. החששות היחידות שהיו לי היו יותר לגבי אופי המיילדת שאבחר, שבת וחג, האם השכנים ישמעו אותי יולדת כי אני גרה בבניין משותף... גם התלבטתי לגבי תומכת בגלל שאני מאד מאמינה בלידה עם תומכת אבל אולי אם יש לי מיילדת אז מספיק לי חברה או אחות ואני לא צריכה מישהי מקצועית? גם התשלום למיילדת הוא סכום בלתי מבוטל אז אם האם אני חייבת להוסיף גם תומכת?
אבל לגבי הלידה עצמה לא חששתי כלל, עשיתי לעצמי עם עצמי הכנה, פסוקים שאני רוצה במהלך הלידה, רשימת השמעה, מחשבות וחיזוקים, וחשבתי שלהיות בבית זה כל מה שאני צריכה.
הרב חזר ובירך שאלד בקלות בשמחת תורה, זה קצת הדאיג אותי כי בדרך כלל מברכים בעתו ובזמנו, רציתי לשמוע מוסיקה וגם כי המיילדת שלי לא דתיה וחששתי מחילול יום טוב (שאחרי סוף הלידה), אבל ניחא, הזמן עבר לו והגיעו החגים, אני בחודש תשיעי כבד ומצפה ללידה... שבת,חג,חג,שבת, חג שני חול המועד... יותר ימים טובים מימי חול, כהרגלם של תקופות החגים המבורכות...
שבת חול המועד סוכות ויש לי צירים, מרגישה שתכלס כלום לא קורה, אני רוצה כבר ללדת.
הולכים ברגל אל הרב, די שיברך "בעתו ובזמנו" וישחרר אותי מה"שמחת תורה" הזה...
הוא מברך, אני נרגעת קצת, אבל עדיין כלום לא מתקדם, ואני רוצה ללדת.
מנסה לעבוד עם עצמי, שמה שקורה זה הכי טוב בשבילי,
כל יום שהתינוק בפנים הוא זוכה ומתחזק וגם אני,
לכל אחד השעה שלו והכל לטובה, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד...
אבל בכל זאת כבר קשה לי לחכות ולצפות ואני לא ממש מצליחה להשתחרר מהרצון ללדת כבר.
צאת החג מתייעצת אם המיילדת, היא רגועה.
ממשיכים כרגיל, ומחר יום טוב.
מבקשת מאחותי שתבוא להיות...
בבוקר בעלי שולח אותנו למעיין, תשתחררי קצת....
אנחנו נוסעות בבוקר, ערב חג, באמת כיף... טובלות, מטיילות מדברות.. משתחררות
אבל כל פעם שאני משתחררת מהרצון ללדת באים כמה צירים טובים ומעוררים בי שוב ציפיות ללידה, בא לי כבר, בא לי את התהליך, בא לי ללדת, בא לי תינוק... ואז... כלום.
בדרך חזרה מהמעיין ציר רציני, באוטו עוד אחד וכך זה ממשיך...
מקבלים את החג וכבר יש צירים סדירים... אחותי לוקחת את הילדים לבית הכנסת ואני מתפללת מול הנרות, הנה זה מתחיל חוויה מרוממת כלכך, שמחת תורה, אני באורות, צירים ואורות... הולכת לבית כנסת הקרוב ביותר פה ממול, שם רוקדים בהתרגשות עם ספרי התורה המקושטים והחגיגיים ואני עם הצירים שלי רואה את זה מבעד לדמעות שלי שמטשטשות הכל וגורמות למעילי הכסף של ספרי התורה לנצנץ עוד יותר באור יקרות... בוכה ומפללת... ומתחילה ללכת ברחוב לכיוון בית הכנסת של בעלי וילדיי, בטח אפגוש אותם בדרך חזרה.. נעצרת כל כמה דק' עם הצירים לעשות סיבובי אגן... חוזרים הביתה, כן נתחיל קידוש למה לא... אוכלים סעודת חג, אני לא אוכלת הרבה הרי אני בלידה... ופתאום הצירים שוככים ויורדים.
מה??
אין מצב!
יוצאים לטיול ברחבי היישוב,
היולדת, הבעל, האחות ושתי הילדות הקטנות...
הולכים הולכים, מישור, עלייה ועוד אחת.. וכן, יש משהו, יש קצת צירים... חוזרים הביתה ומחליטים לנוח, שיהיה לי כח ללידה.
לא האמנתי שארדם עם הצירים... שמע ישראל ונדרמתי כמו תינוקת!
קמתי באמצע הלילה, קפצתי מהמיטה!
מה?! נרדמתי?!
אין מצב, קום מאמי קום, נרדמתי ואין לי צירים, בוא נצא לסיבוב...
מצחיק אותי היום להסתכל אחורה ולראות כמה התערבתי, כמה לא שחררתי...
אבל זו האמת, זה מה שהיה, וברוך ה' למדתי מזה הרבה גם בשביל עצמי וגם בשביל היולדות "שלי"...
בקיצור יוצאים לסיבוב ברחבי ה"יישוב" סיבוב קרבי, בלי רחמים אמצע הלילה, שמחת תורה, היולדת והבעל המעוך שנשלף מהמיטה... הולכים, עושים צחוקים ומצפים לצירים ולישועה.
ושוב, חוזרים, נרדמים, קמים בלי צירים.
בבוקר שיניתי גישה. טוב זהו חאלאס אני לא עומדת ללדת ודי, התינוק הזה רוצה להשאר בפנים אז לפחות אני יהנה מהחג הזה כמו שצריך, מספיק לא לאכול הרבה כי אני "בלידה" אני נהנית מהסעודה!!
אוכלים את סעודת החג (הענקית חחחח) ומיד בסיומה ציר.
די.
אני לא אהיה שוטה יותר
אני לא אתן לכם לעבוד עלי
אני לא מאמינה ולא אומרת כלום...
עוד אחד...
לא אומרת כלום! אני לא בלידה.
כנראה שפניי הסגירו כי בעלי מסתכל באופן מוזר ושואל... ?
עוד אחד...
טוב נחכה ונראה...
משכיבים את הבנות לנוח והצירים ממש עצמתיים, לא מרפים
אני נכנסת להתקלח והוא יושב בחוץ עם שעון, אני מודיעה כל ציר כדי שיוכל לספור,
והוא אומר "כל 2 דק' אני מתקשר למיילדת"
"מה פתאום מאמי?! זה הרגע התחיל, חבל, חבל עד שהיא תבוא זה שוב יפסיק או שיהיה לי מלא זמן שהיא פה ואני עוד רחוקה מאד מלידה חבל..."
המים החמים  במקלחת נגמרו לי והייתי חייבת לצאת מהמקלחת, ואז הרגשתי כמה הצירים חזקים...
בעלי לא הקשיב לי וכבר התקשר למיילדת (וטוב שכך)
אני בחדר עם הכדור הגדול, אחותי ובעלי, והצירים כלכך חזקים (בדיעבד הבנתי שכל מה שקרה אתמול היה בעצם השלב הלטנטי של הילדה ואז היא נעצרה וכשהיא התחילה שוב כבר הייתי כנראה בפתיחה מתקדמת וישר לשלב פעיל מאד) , אני אומרת לאחותי איפה ללחוץ, מנסה לנשום, להחליף תנוחות ובכל זאת הנה מגיעה תחושת חוסר האונים "זה לא עוזר לי, אני מרגישה שהרחם שלי נקרעת מרוב עצמה!! מה קורה פה???"
תנשמי מאמי, תנשמי, בעלי מזכיר לי, גם הוא קצת מבוהל מהעצמה הפתאומית אחרי שכבר חשבהו שזה לא זה...
אני מנסה!!! אני אומרת, "זה לא עוזר לי!!!"
לשניה הוא מצליח לתפוס את מבטי עם עניו ואני נרגעת, ואז עוד ציר "תופס אותי" ואני חוזרת להתמודדות, לקושי...
המיילדת נכנסת, בודקת, המים יורדים... את יכולה ללחוץ.
זהו? כלכך מהר? קרוסלה! איך הגעתי עד הלום? ולמה זה לא נבנה? אני לא מתמודדת עם העוצמה!!!"
המיילדת אמרה לבעלי, זהו, היא יולדת תוך עשר דקות הוא בחוץ...
אבל בפועל זה לא היה כך,
כמובן שניסינו כל מיני, והתינוק לא יצא
לא מצליחה, אני לא מצליחה!
ושוב ירידות דופק, רק שהפעם אנחנו בבית, ולמיילדת זה לא כלכך ניחא... היא מודאגת,
אומרת לבעלי להתקשר לאמבולנס, הוא מנסה "למרוח" את הזמן כי הוא ודע כמה לא רציתי התערבות, כמה לא רציתי זרים... ואחרי כמה דק' היא אומרת לו "נו תתקשר כבר למה אתה מחכה אתה לא מבין שאני לא יודעת באיזה מצב הוא ייצא?"
בעלי מתקשר ואנחנו ממשיכות לנסות, באמת שאני מנסה תאמינו לי שאני לוחצת ותפסיקו כבר להגיד לי ללחוץ יותר! זה מה שהרגשתי, ואחותי המתוקה מאד משתדלת אבל תומכת מקצועית היא לא... גם בעלי כבר נלחץ והפרמדיקים מתחילים להגיע... בהתחלה זוג מהיישוב, גברים כמובן, אחר כך אמבולנס מהיישוב ליד ולבסוף גם צוות מירושלים... בעלי כבר עומד בחוץ כמו שומר ראש... הילדות אצל השכנים, מעניין אם הן שמו לב לאמבולנסים שמגיעים אלינו הבייתה...
הצוות הראשון זכה להיכנס, האמת שהם היו מאד נחמדים וקשובים למיילדת, שמעו בקולה ולא התערבו אבל אני הייתי בעולם אחר, הרגשתי שאבדתי את עצמי ממש, למה זה קורה? למה הוא לא יוצא? למה מתערבים לי???

אבל ברגע אחד, קטון שהמיילדת אמרה לי את המשפט הכי קשה וכביכול מפחיד "נו שרית תלחצי את חייבת הוא אולי לא יחיה" או משהו מאד קרוב בסגנון, דווקא ברגע הזה שטף אותי גל של חום ובטחון שמעל הטבע ממש, בלי שום הסבר הגיוני, וידעתי במאה אחוז, בוודאות שהיא לא אנושית, שהכול טוב עם התינוק/ת והוא ייצא בריא לגמרי. רגע של חמלה צרופה וידעתי שזה לא נכון מה שהיא אומרת וחושבת אפילו שזה מתוך ניסיון ודאגה אמתית... ואז הוא נולד, צדיק יסוד עולם, בלי עין הרע, בריא ברמ"ח אביריו ושס"ה גידיו, בן פורת יוסף. איזה הקלה. שוקל כמעט קילו יותר מהבנות שלי כשהן נולדו ופתאום כל הדרמה נגמרה, קיבלתי אותו אלי, הפרמדיקים התקפלו צ'יקצ'ק ונעלמו, הצוות מירושלים חתם לעצמו על סירוב התפנות כמעט בלי לשאול והתנדף... הרחם התכווצה יפה, הנקתי, המיילדת נשארה עד מוצאי החג... שלווה נפלאה שלא מסגירה ברמז את שהתחולל לא מזמן בחדרנו... עשינו יחד הבדלה אתה, עם אחותי עם הילדות ועם התינוק המלאך שנולד בשעת מנחה של שמחת תורה, "ישראל ישראל בטח ב ה' עזרם ומגנם הוא".... ישראל נחמן שלי....
וואו,
זו הייתה לידה מאד לא פשוטה, מאד עוצמתית, ומשאירה הרבה צורך בצמיחה.
בהתחלה הרגשתי מרומה,
כל הפורומים והיולדות הטבעיות הקרביות האלה ש"מתאבדות" על לידה טבעית,
למה אף אחד לא השמיע לי את "הצד האפל" של לידות הבית?
ואולי הוא לא אפל?
ואולי לא רציתי לשמוע?
הרבה שאלות... הרבה מחשבות...
אולי בבית חולים היה (וכנראה) נגמר בוואקום/ התערבות אחרת...
אולי אם הייתה לי תומכת מקצועית... אולי אולי אולי....
תהליכים בריאים של עיבוד לידה,
תהליכים מורכבים של אחרי לידה, מצבי רוח...
תינוק מתוק באופן שאי אפשר לתאר, ויולדת דולה שחוזרת אחרי שלושה חודשים ללוות...
כן, יש עוד יולדות בעולם, ובמיוחד שהראשונה אליה יצאתי היא חברה טובה,
ויש עוד פלאים בעולם,
ותהליכים...
ומרגישה שזה לא סתם.
שהלידה הזו איזנה אותי מאד, ולימדה אותי הרבה על מה טפל ומה עיקר,
על כך שאין כללים כמו "לידת בית זה טוב לכולן"
מה עוד שמבחינה מקצועית המיילדת הסבירה לי כמה דברים שלא ידעתי אחרי הלידה...
על "רבות מחשבות בלב איש"...
וגם, שוב כמו בכל לידותי שאין תחליף לתומכת לידה מקצועית, עם היכרות ותהליך הכנה משותף לפני,
גם לא אחות, גם לא מיילדת.
ובאמת אמרתי לבעלי "פעם הבאה גם אם אני יולדת בבית אני מביאה תומכת לידה!" אסור לחסוך בדבר הזה פשוט אסור, כמה עוד אני אני אצטרך לראות ולחוות ולהאמין כדי להבין שאין לזה תחליף, גם אם אני ישלם 2000 ש" בשביל שהיא תהיה איתי בלידה חצי שעה, זה שווה את זה! ושתהיה לידה טובה של חצי שעה! זה התחושה הבטוחה
של לפני הלידה, זה השיתוף בפנימיות של הרצון בלידה, זה הצמיחה שמישהי חווה איתי ותזכיר לי בשעת אמת...
זכרונות טובים ומורכבים ומסקנות בריאות...
המשכתי הלאה, ללמוד, ללמד, ללוות ולעבד...

לידתה  של נאווה תהילה,

חווית הלידה הרביעית שלי.

בסיפור הזה אשתמש קצת בשפת "הנוסחא ללידה קלה ואוהבת" קורס הכנה ללידה שעשיתי לקראת לידה זו, אך אני חושבת שכל אחת תוכל להבין מהדברים את התחושות והחוויה. למידע נוסף על הקורס היכנסי כאן לאתר שלו.

המהות בה ביקשתי להיות במהלך הלידה הייתה בטחון ז"א בטחון בה', בטחון בגוף שלי, בטחון בתהליך, בטחון באחריות שה' נתן לי על הגוף שלי. ומהות נוספת הייתה נוכחות ז"א אני נוכחת כאן לאורך כל הלידה, הרגשת נוכחות ה', נוכחות בעלי במקום הרוחני שלי ביחד איתי.

חזון: בתחילה היה לי מאד קשה עם נק' החזון, בתור תומכת לידה עבדתי על דרך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, בעצם תוכנית לידה זה דבר שלא ניתן לעשות אותו אלא יותר רצונות ללידה וגם זה לא לצורך תכנון הלידה אלא בשביל שנוכל לתמוך ביולדת בצורה המקסימאלית, יותר הדגשתי את נקודת המהות כדי שלא משנה מה בפועל ההתרחשות וההתפתחות אנו נהיה אוחזות במקום הרוחני/תודעתי אותו בחרנו. ניסיוני כתומכת וגם כיולדת הביא אותי להבין שלא תמיד רצונות מתגשמים כמו שתכננו.

בשבילי לכתוב חזון ללידה דרש אמון מחדש, "לזרוק את השכל" את כל מה שראיתי, ולהסכים להיות שוב תמימה, להסכים להאמין.  התנגדותי הפנימית נבעה מהחשש להתאכזב, להתבדות. את הלידה הקודמת שלי, השלישית עברתי בבית, חשבתי על זה הרבה, הייתה לי מיילדת בית, והייתי בטוחה שזו הולכת להיות הלידה המושלמת, אחרי הלידה השנייה שהייתה בבית חולים והייתה חוויה מאד מעצימה מכמה בחינות החלטתי שלידת בית תהפוך את זה לחוויה עוד יותר מושלמת, בלי הקטיעה של לצאת מהאזור שלי למרחב הציבורי, בלי לנמק את החלטותיי לגבי הטיפול בי וביילוד ועוד סיבות שכנראה כולנו מכירות...

בפועל, סיפור הלידה השלישית היה מאד מעניין, מי שרוצה יכולה לקרוא אותו כאן בבלוג, בכל אופן אני לא יכולה להגדיר אותה  "מושלמת" היו מורכבויות, פיסיות ורגשיות, נשארתי אחרי הלידה עם תחושה ששיקרו לי, גם בתור אשת מקצוע וגם בתור יולדת, אולי יותר נכון שיקרתי לעצמי כשבחרתי לא לתת מקום כלל לצד ששואל איך אתמודד עם מורכבויות בלידת בית. כי מבחינתי בלידת בית לא היה מקום למורכבות, היה "אמור להיות" מושלם. אני מודה לה' על החוויה הזו, ועל ההתפתחות הרוחנית והמקצועית שעברתי בעקבותיה, אך בהכנה ללידה הזו, הרביעית, הרגשתי שלכתוב רצונות ספציפיים כמו "אני אגיע ולא אצטרך להיכנס כלל לטריוז' (הקבלה של הקבלה)" או "אני אבקש לא לקבל פיטוצין אחרי הלידה וכולן יזרמו איתי" היה לי קשה, כתבתי את החזון הראשון כאשר בסוגריים כתבתי כל פעם את הקול המחליש לדוגמא, קטע מתוך "החזון":

"...כמה צירים של עבודה משותפת והראש יוצא, איזו ברכה, איזו הקלה (מפחדת עכשיו שיהיה ההיפך, שיתקע בלידה קודמת, שאאבד עשתונות, שיתערבו לי, כל כך צריכה אומץ שוב להאמין, ה' תהיה איתי...)"

וככה המשכתי, העליתי את הדברים מול יפה (היוצרת של "הנוסחא") ויחד הקשבנו לקולות, בשיחה גם עלתה השאלה עד כמה אני מאמינה ועד כמה האמנתי מאז ומעולם בשביל עצמי ובשביל היולדות שלי שזה יכול להיות בדיוק כמו שהיולדת רוצה, שלידה יכולה להיות התמודדות אך לא כאב כלל... ועוד.

ואז במהלך ההכנה שלי יצא לי ללוות מישהי, יולדת מהממת, בגילי, חסידית מאד, לידה שביעית. בכלל לא הייתי אמורה ללוות אותה, היא הגיעה אלי עם אמה בכלל כדי שאני אכין את אמא שלה איך ללוות אותה, רפלקסולוגיה, נשימות וכדומה. כאשר היא הגיעה התחלנו לדבר והסברתי שאין טעם שאני אכין את אמא כאשר היא עצמה בחרדות לקראת הלידה, כי כל מה שאימא תעשה לא יקדם את הלידה כמו שהיא תרגע ותשתחרר, כמובן אני כותבת כאן בקצרה מאד, היה תהליך מדהים השתמשתי בכלים של הכנה שלי שהיו שגורים איתי אבל גם בעקבות התהליך שאני הייתי בתוכו השתמשתי בדברים מהנוסחא, בעיקר בבירור המהות, בחיזוק האמונה הוודאית שאני יכולה להיות רגועה בלידה אם זה מה שאני רוצה, הלידה שלה הייתה מדהימה, אפשר לקרוא את זה כאן אבל פשוט היא הסכימה להאמין, אפילו אם לא במאה אחוז, והלידה השתנתה בהתאם לרמת האמונה שלה, יולדת שילדה כבר שישה לידות, בבתי חולים שונים, עם דולות שונות, ראתה לידות בית... פתאום היא אומרת שהיה נפלא, שה' הקשיב לכל התפילות שלה, מברכת אותי בסוף הלידה בלידה כמו שלה (אני הייתי בסוף שמיני בליווי הזה ולא הרגשתי עייפות לרגע בחוויה המדהימה והגבוהה הזו).

החוויה הזו חיזקה אותי מאד באמונה בתהליך של הנוסחא וחיזקה אותי להתגבר ולגשר על הקשיים שהרגשתי מול הנוסחא, שלא התאימה לי בדיוק "אחת לאחת", למשל בלידה שלה השתמשנו בהילת אור, אך עם טיפה שינוי סגנון והתאמה...
וראיתי איך היולדת מקבלת חזרה את האוויר לנשימה, החלטתי לא לוותר ולהתאים את הדברים אלי.

במקביל שילבתי הרבה הכנה גופנית של "ספינינג בייביס" תרגול יום יומי שנתן לי את הביטחון במישור הגופני, שהגוף שלי ידע להכנס ולעבור תנוחות לפי הצורך, עם הרבה חיזוק רוחני ורגשי שאני אדע להקשיב ל"חכמת הגוף" הוספתי לי אמונות תומכות שהתאימו לי בנוסף לאלו המוקלטות... הבנתי שאני חוששת מהמקום של "חוסר אונים" מול ההתרחשות, מול העצמה, מול הצוות, מול הגוף שלי... כאשר כתבתי עוד פעם חזון, במסגרת הסדנא של הנוסחא שהייתה בבית הכרם, הבחנתי שהחזון שלי הרבה יותר קצר ומטא פיסי לעומת הקודם, הרבה יותר סביב הרגשה כללית, ומקום רוחני מאשר נקודות ספציפיות במישור הגשמי, זה גם עשה לי טוב (יחד עם ההקלטה הנהדרת שיפה השמיעה ברקע).

ומה היה בלידה?

ערב שבת קודש,

לפני יומיים כבר נראה הפקק הרירי... מרגישה את התינוקת נמוך, מרגישה את האגן מתרחב ממש ברמת העצם, ואין צירים...

מדברת עם התומכת "אותו דבר כמו אתמול", כשאני קמה מהמיטה או מהמנוחה יש איזה ציר אחד חזק, עוד פקק יוצא וזהו...

הדלקת נרות שבת 17:05, לפניה הייתה לי הרגשה מעומעמת שלא בא לי שבעלי ילך לבית הכנסת... שיישאר איתי, אבל כבר יומיים שהוא בא מוקדם, הולך מאוחר, כל הזמן עם הילדים. יומיים של הרפיות, נשימות ותרגילים.
וכרגע אין לי אפילו ציר שבשבילו אני יעדיף אותו בבית על פני תפילתו במניין בקבלת שבת וכו, בקיצור הוא יצא.

מדליקה את הנרות, אחד כנגד שמור, אחד כנגד זכור, עוד שלושה כנגד ילדי המתוקים נר ה' נשמת אדם, ועוד חמישה, כנגד העולים לתורה וימות השבוע. ציר.

?

מתפללת כמה מילים, שלושת הקטנים סביבי, ציר.

?

בטוח?

טוב, אני אקריא לכם סיפור, מקריאה להם איזה סיפור על "דינה דיי" ויום ההולדת שלה ושמה לב שאני פשוט עוצרת במהלך הסיפור כדי לנשום, עם הכדור, ואומרת להם ששששש אמא נושמת שששש, ממשיכה את דינה דיי, מה קורה? זה דורש אותי, הבנות של השכנה החברה מגיעות "אפשר להיות?"

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב במציאות הזו ואין לי מושג, אומרת לה "תגידי לאמא שתבוא גם" אנחנו יושבות יחד, הילדים סביב ואני מתחילה להרגיש שנהיה לי רועש מדי,
צבעוני נורא,
מבולגן...
 ואני לא יכולה באמת להקשיב לסיפור של החברה
 "תשירי!"אני אומרת לה, תשירי זמירות שבת, ואני נושמת ועושה סיבובים על שש עם הכדור פיסיו שלי"
 "את עושה הצגות?" היא שואלת אותי, חצי בצחוק.
 "לא... אני רצינית לגמרי"
 "יש מצב שאני אצתרך עזרה עם הילדים" אני אומרת לה, חושבות אם להשכיב אותם כאן ואחכ בעלה יבוא להיות או לכתלחילה שילכו לישון אצלהם ואם נסע נסע...
 אחרי כמה דק' אני לא יכולה יותר להיות איתם, צריכה שקט, יוצאת החוצה לאוויר הקריר והצירים מתעצמים, מישהו מגיע אבל זה לא בעלי, נכנסת לחדר שלי לבד עם הכדור על המיטה, אחרי כמה דק בעלי מגיע, שום ארוחת ערב ושום השכבות, השכנים והילדים שלי וגם שלה מתפנים כולם ואני נשארת עם בעלי בשקט ובחושך, זה כבר עוצמתי מאד, הוא שואל מה רצונותי ואני נושמת ומשמיעה קולות נמוכים בכל ציר.
 מקלחת, אני רוצה מקלחת. אני מתקלחת ואנחנו שמים לב שכל 2 דק יש ציר. ואני לא רוצה לצאת מהמקלחת לעולם.... אולי בכל זאת נשאר בבית ונקרא למיילדת? (היינו בקשר כל ההיריון עם מיילדת בית כדי להשאיר את זה כאופציה, היו לי סיבות ורצונות לכאן ולכאן אבל יותר דמיינתי את הלידה בבית חולים, את ההתמודדות שלי עם הצוות
קיום הרצונות שלי ללא מאבק, ללדת כמו שאני רוצה וכמו שאני יודעת שאפשר מבלי להיות במגננה או בהתנצלות... אבל באותו רגע פשוט רציתי להישאר במקלחת.

בעלי זורם, אך מציב את העובדה שייקח לה יותר זמן להגיע מאשר שייקח לנו לבית החולים, ושהתומכת כנ"ל,
 למה בכלל רציתי לסוע לבית חולים? תזכיר לי...
 והוא מזכיר, ואני יודעת שזו האמת שלי הפעם,
 מעט חוששת מהיציאה מהמקלחת ומהדרך ומזכירה לעצמי להתמקד בנשימה ובהרפיה כל פעם, אין עתיד, יש את הרגע... יוצאת, הוא עם בקבוק חם בכל ציר, שומעת קידוש, ונכנסת לרכב החדש שה' שלח לנו לכבוד הלידה המהנה והאוהבת שלי...

לוקחת איתי את הפאלפון עם אוזניות, אפילו ששבת, ההרפיות של הנוסחא עליו, בשבילי זה לצורך, אני בטוחה.

ברוך ה' הנסיעה עוברת והגוף שלי בוחר לבד תנוחות וקולות גם בתוך הרכב, הפרטים הטכניים מהחזון הראשון מתחילים להתגשם, אני מדלגת על הטריוז', רואים שאני לא צריכה קבלה לקבלה...
 המחלקה לא עמוסה, ריקה כמעט, למעשה... כאילו היולדות שולטות על הצורך ללדת מפאת השבת...
 הדולה לצידי, לאחר בדיקה קלה (ללא מוניטור במיון יולדות) נכנסת מייד לחדר לידה עם המיטה מה"מיון יולדות"
 אני כבר מרגישה צורך לעזור לתינוקת לצאת, ואפילו שהמיילדת התורנית במיון מילדותי נתנה אבחנה "פתיחה 6, ראש לא מבוסס" זה לא הלחיץ אוץי ולא איים עלי, אולי היתה לזה השפעה כלשהי אבל מועטה, הרגשתי אחרת ממה שהיא קבעה... בכלל, בתור תומכת אני מאד עובדת עם היולדת על התמודדות עם הקביעה הזו בקבלה שכלכך משפיעה בדרך כלל על מצבה הנפשי של היולדת אך בעצם לא אומרת יותר מדי על המשך הלידה...
 רואה כמה מיילדות ליד הדלפק וקוראת למלאך שלי, רעות, המיילדת הספציפית מהחזון.

היא נכנסת, זורמת איתי "מה את צריכה?"
 "אני צריכה שיהיה פה יותר חשוך ופחות אנשים..." קיבלת... מוציאה איזה שתי נשות צוות שאפשר לוותר עליהן, מכבה אורות על אף נרגנותן של הכתבניות...
 כמה צירים על 6, על הברכיים 
אני אומרת שאני רוצה הפסקה קצת.. 😉
והיא אומרת לי שאני יכולה ללדת,
 אני קצת לא מאמינה והיא אומרת לי "את רוצה לגעת בראש?" (גם זה היה בחזון שאגע בראש ושחכתי לבקש).
 "כן!" אני נוגעת, מרגישה! מאושרת, כן אני רוצה ללדת, אני רוצה לציר האחרון שיביאו מראה, בעלי צץ מאיפשהו שולף את המראה, מציב לי אותה, וחוזר לאנשהו, אני שומעת את תפילותיו, הוא איתי, בדיוק כמו שרציתי, בנפש ובלב.
מבכשת בציר האחרון שיעזרו לי לשכב על הגב, התומכת קצת בהלם, המיילדת זורמת, סומכת עלי, ואני יודעת מה אני עושה, מרגישה בטוחה... אחרי הלידה הקודמת, ההסבר של המיילדת והלימודים שחקרתי בעקבות כל זאת... אני מרגישה בטוחה. לי עכשיו זה נכון.
 והתינוקת פשוט יוצאת, מהר, בקלות, בדיוק כמו בחזון.

אני לא מאמינה, היא מונחת עלי, מכסים אותנו יחד בשמיכות חמות, בדיוק כמו בחזון.

אני לא רוצה פיטוצין בבקשה, "טוב ניתן לך לנסות" בדיוק כמו בחזון...

הדלקת נרות הייתה בשעה 17:05

ובשעה 21:10 נאווה תהילה שכבה עלי,
 מכוסות בשמיכות המחוממות, ומנסות להפנים את המציאות כאמתית.

אני אומרת את האמת, היו רגעים של חשש, חלפה המחשבה "אני לא יכולה יותר, אני רוצה הפסקה" ואז הקול הפנימי שאומר "את יכולה, את נושמת" ואז נגעתי בראש.
היו רגעים שתחושת חוסר האונים החלה לעלות ואז בטחתי... בחרתי אחרת...
 היו התרחשויות שהתפתחו אחרת ממה שקיוויתי בעיקר אחרי הלידה,
אולי לא הרחבתי בחזון בנוגע לאחרי הלידה, ואולי כך ה' רצה אבל גם אז הרגשתי שאני במקום בוחר,במקום נוכח,
אחרי הלידה הצוות לא היה מרוצה מכמות הדימום, ונאלצתי לבחור בשיטת "התערבות" כזו או אחרת לכיווץ הרחם
 אבל הייתי נוכחת, החלטית הרגשתי שאני בוחרת,
 שנותנים לי את המקום והאחריות על הלידה שלי ועל הגוף שלי,
 וגם כשהיו לי התכווצויות חזקות בעקבות התרופה הרגשתי שמחה בחלקי יחד עם הקושי,
 שמחה שה' עוזר לי עכשיו לכוון על תשובה וכפרת עוונות בדבר הזה ולא בדברים אחרים שהיו חשובים לי מאד,
 שבכל זאת ה' משאיר את המקום של ללמד אותי לאהוב ולבטוח גם בתכניות שלו ולא רק ב"כחי ועוצם מחשבתי עשה לי החיל הזה" (כפי ששמעתי אחר כך את הרב טל מדייק על בטחון בכח המחשבה יותר מאשר במעניק אותו). 

אחרי שעברנו למחלקה, ונשארנו לבד, המומים ומרוגשים, אכלנו "סעודה ראשונה" הזויה ומאולתרת, ופשוט שמחתי שנשארתי לבד ב"בית המלון" הזה שבחרתי, שנקרא מחלקת ביות מלא שערי צדק, ואני ממשיכה לי את ה"עור לעור" שלי עם תינוקתי כמה שארצה.

כמו בחזון.

ועכשיו אני מבינה, החזון הוא בירור הרצון,
 הרצון הוא כלי לשפע. וככה זה לא "כחי ועוצם מחשבתי..."
 כשאני כותבת רצון כבתו של מלך אל חי העולמים ולא במקומו, אני מבררת לי את הרצון, את הכלי, ונולדת מזה תפילה, ונולדת מזה אמונה, ונולד כלי לשפע האינסופי שהוא, הטוב והמיטיב רוצה להעניק לי, ולך ולכל אחת מבנותיו. יחד עם ההבנה שאם הוא יודע יותר טוב מזה בשבילי, יעשה כרצונו ואני אשתדל להישאר במהות שלי אתו, בתוכנית שלו.

"רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה".