חבלים נפלו לי בנעימים/ לקראת תמוז

חודש תמוז,

לא צריך להגיד את מה שכולן חושבות

בום, חם, כבד, מה כבר אפשר לכתוב?

האלגוריה המתבקשת של גאולת עמ"י כלידה לא  עברה לי אפילו בראש כנושא למאמר, עד ש...

שבוע שעבר במסגרת העבודה עם נשים הרות בהכנה ללידה עלה הצורך לכתוב משהו מסוים,

ובעקבותיו עלה הרעיון להתבונן בתקופה הזו בין המצרים שרגשותיי כלפיה בהחלט מעורבים דרך המשקפיים של הדולה, "אל תכתבי על זה שרית עדי, זה כל כך נדוש, מה תעשי? תשווי את צער היולדת לצער עמ"י והשכינה?  די נמאס..." ובכל זאת מה שכתבתי בעבודה, בהמשך לתקופה לא פשוטה שאני עוברת, ובצירוף למה שקרה אח"כ והשלים את התמונה, פשוט מתבקש, כמעט כותב את עצמו בראש שלי, אז החלטתי לשתף, לפחות להוציא משהו מזה לקיום כלשהו...

מה שכתבתי לעבודה זה פתיח במסגרת הכנה מתומצתת ללידה, ליולדות שאין להן זמן או אפשרות לעשות קורס שלם ומובא להלן:

 "מהי לידה במבט על?

תינוק יוצא מרחם אמו אל אוויר העולם, העובר, ירך אמו, הופך בתהליך בן מס' שעות עד ימים להיות חי נפרד, תינוק. במקרה האידאלי והקלאסי העובר בעזרת מהלכים פיסיולוגיים שה' טבע בבריאה מוצא את דרכו אל מחוץ לרחם (לאחר מחיקה ופתיחה של צוואר הרחם), אל תעלת הלידה והחוצה, דרך מבנה אגן אמו. במיעוט מן הלידות התכנית האלוקית היא אחרת והעובר ו/או האם מקבלים עזרה רפואית במהלך הלידה או לאחריה. כיום רוב הלידות נגמרות בבריאות ושלום לאם וליילוד, אך עדיין אחוז מזערי מן הלידות נגמרות באופן אחר ועל כן כל השתדלות או עשיה או בחירה שלא לעשות צריכה להיות מלווה בתפילה ותחינה למי שאמר והיה העולם.

כאשר אישה מכינה את עצמה לתהליך ורוכשת ידע וכלים יש יותר סיכוי שהיא תהיה שותפה פעילה בלידה, שותפה פעילה גם אם רק תודעתית ולאו דווקא פיסית, כאשר היולדת חווה חלק משמעותי ממהלך הלידה, שזוהי הלידה שלה, היא שותפה להחלטות, מבינה את המתרחש, בוחרת, מתמודדת, נוכחת, אחראית... יש יותר סיכוי שהחוויה תהיה מעצימה וחיובית, יש יותר סיכוי למנוע טראומות באופן כזה.

ולכן נשתדל להכיר ולהבין מה קורה בתהליך ואיך אנחנו יכולות לעזור, לא להפריע לתהליך להתרחש, נכנס ונפרוט את מה שראינו במבט על ונתרגל הלכה למעשה את הכלים שהם ההשלכות של הידע העיוני של ספרות הלידה. "

אוקי, טוב, המשכתי הלאה, לקראת הזמן, שאני ואולי גם את לא יודעות בדיוק איך להתמודד אתו, מבחינה רגשית ורוחנית הכוונה כי בפועל יש הלכות ומנהגים ברורים, ברוך ה'. עברו בי כל מני מחשבות, שאת חלקן עוד לא פרטתי, מחשבות על מה זה כאב השכינה? ועל מה אני אמורה להיות בצער? איך פעם לא הבנתי בכלל איך הצער על משהו שהוא לא חלק מהחיים הפרטיים שלי יכול להיות אמתי ומוחשי, ולמה שיישאלו אותי אחרי 120 אם ציפיתי? על השמחה שתהיה לנו כשיהיה בית המקדש... על הקושי שכרוך בכל התקופה הזו של לפני... על כמה שנים כבר אומרים שאנחנו דור אחרון? עקבתא דמשיחא? ולמה קשה לי כשהצו האלוקי הוא לצמצם בשמחה ולהתחבר לכאב? למה אני מפחדת מזה כאשר כל השנה בעצם אני מרגישה שקשה להתחבר לשמחה ולצמצם בעצבות?

ועוד שאלות, שלא נותנים עליהן מענה מיד, עד כמה שקשה לי לחכות, ואני אוהבת לעשות הכל מיד... שאלות שהולכות איתי, וחלקן מולידות מחשבות נוספות ותובנות חדשות או חדשות ישנות, ומראות לי שוב את מקומי, החדש, הישן, מה צריך תפילה, ומה עוד התבוננות ...

בלי שום קשר לפרשה זכיתי לקראת סוף השבוע לטבול במעיין מיים חיים.

מה את מרגישה שאת יוצאת מטבילה במעיין?

נכון שחיות?

קלילות מסויימת, כאילו הורידו ממני כמה טונות...

אני נושמת, יו ריבונו של עולם אני נושמת, חשבתי גם מקודם שאני נושמת, אבל עכשיו זה אחר...

וכמה אני מדברת על הנשימה, בלידה, ובכלל, ועובדת על זה עם נשים,

ופתאום אני מרגישה אחרת, קצת יותר חיה, קצת יותר מרפה, קצת יותר מתבטלת,

קל לי יותר לשחרר כמה מחשבות מעיקות, לקבל כמה מציאויות מורכבות,

ואז זה התחבר לי, הקטע שהבאתי למעלה, וליתר דיוק החלק השני שלו...

הכנה ללידה,

בהכנה ללידה אני מדברת הרבה עם היולדות על הרפיה לתוך התהליך,

ניסיון מודע לאבד שליטה,

"אני לא שולטת במציאות הזו עכשיו,

אני נושמת ומרפה,

אני עוברת כל ציר בעתו, ללא מחשבות מחלישות על מתי זה ייגמר וכמה זמן עוד יש,

ואיך ולמה וכמה זה כואב...

אני נושמת לתוך הכאב,

מנסה לעשות עבודה הפוכה ממה שהגוף שלי פועל באופן אינסטנקטיבי,

הוא רוצה להתכווץ כתגובה לכאב הציר ואני מנסה לשחרר, להרפות, לאפשר,

ללדת ולהוולד"

ואז שאלתי את עצמי איך אני חיה? האם אני עושה הכנה ללידה? ללידה שלי כחלק מהעם הנבחר?

אני מתפללת על הגאולה, אני רוצה אותה, אולי אני אפילו אבכה שהיא עוד לא פה (גם אשה בשבוע 42 אולי תבכה שהלידה עוד לא הגיעה...)

אבל האם אני מרפה? האם אני מאפשרת? האם אני מאפשרת לה' לגאול אותי בדרך שרק הוא יכול?

בדרך שהיא לא צפויה? לא מתוכננת?

האם אני חווה את הכאב? מתחברת אליו? או שאני בורחת, מתנגדת, אני לא מסוגלת לראות ועוצמת את העניים למה שקורה, אל תספרו לי, אל תראו לי, אני לא מאמינה שזה מה שקורה מסביבי ובתוכי.

וחשבתי לי, הרי את כל כך מאמינה בהכנה ללידה,

את כל כך מאמינה בלהיות מחוברת לתהליך הלידה, לחוות אותו איך שהוא יהיה, להיות שם,

ואת גם מדברת על זה שהלידה וההתבטלות בלידה לרצון ה' היא רק מיקרוקוסמוס לעבודת ה' של יהודי,

אז אולי כדאי קצת יותר להתחבר לתודעה הזו, שאנחנו בלידה,

עכשיו.

האם זה השלב הלטנטי? האקטיבי? צירי לחץ? אני לא יודעת...

כמה זמן היא עוד תיקח?

אני גם לא יודעת, אבל זה גם לא משנה, לא עלייך המלאכה לגמור, אבל אם חכמים אמרו שאנחנו בחבלי משיח אז העבודה עכשיו היא של חבלים, צירים, להרפות לתוך זה, להכיר בזה, ללמוד על זה, האם זוהי נחלתם הבלעדית של שלוחי הרבי האחרון של חב"ד להכריז: "חברים התעוררו, גאולה גאולה גאולה, אנחנו רוצים משיח, הלו? זה קורה בואו תהיו חלק...."

לא. גם אני יכולה, גם את,

ללמוד, לחקור, להרגיש, להשתדל, לעבוד בכיוון הזה,

שהמלך המשיח לא יצטרך להגיד לנו "ואם אין אתם מאמינים..."

אנחנו מאמינים, אנחנו חלק מזה,

תזכה אותנו אבא,

ללדת ולהיוולד.